פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      נפלו בעריכה: עפר לוי כובש את מעוז האשכנזים

      עפר לוי וחייליו הראו למועדון צוותא איך עושים זאת נכון; גווינית' פאלטרו עושה כבוד לקאנטרי, ונמאס כבר מפליטי "כוכב נולד ו"האח הגדול". דברים שאסור לפספס

      כך כבש עפר לוי את מעוז האשכנזים/ עינב שיף

      דיפולט (יח"צ , פסטיבל הקולנוע ירושלים)
      אין דברים כאלה. עפר לוי בהופעה בצוותא (צילום: ליאור פינקסון)

      בשיר השני עפר לוי השתיק את שני הנגנים שלו וצעד קדימה. פתאום, גם שאגות "עפר לוי הוא המלך" בסאונד של אצטדיון טדי, כמו שמעריצי עפר לוי אוהבים, הפכו נמוכות יותר. המלך עמד לדבר. אז ,לוי שם את היד על האוזן, בתנוחה הכה מוכרת שלו לפני שהוא מאמץ את הגרון האינסופי שלו בפעם המי יודע כמה – והתחיל לשיר ללא ליווי וללא מיקרופון. והאדמה רעדה.

      צוותא ראתה הרבה דברים בדברי ימי קיומה: חוה אלברשטיין פורצת דרך, שלמה ארצי לא עוזב את העיר, פורטיסחרוף מנסרים את הלילה, אבל את עפר לוי ובעיקר את הקהל שלו, היא נמנעה מלפגוש במתכוון: עם השנים צוותא נותר כמו מעוז אחרון בפני הכיבוש של המוזיקה המזרחית, מקום לקבלות שבת של גוש שלום ולא להופעות של זמרי דיכאון טורקיים.

      לוי, אחד שבאמת כולם יכולים להיכנס לו לבגלמה, סימן את הבמה האינטימית והראה לשני האנשים היחידים במקום שלא היו קודם בהופעה של עפר לוי – החתום מעלה והפסנתרן, מהי המשמעות האמיתית של המונח "אינטימי": לוי ירד לקהל כדי לשיר לו ופעם אחר פעם עצרו אותו נשים, גברים וטף כדי להצטלם איתו בטלפון הנייד. בשורה הראשונה ישבה אישה עם אייפד שצילם את המופע ב-HD. אנשים ענו לטלפון ושאגו "אתה לא מבין מה הוא עושה פה, אין דברים כאלה". ואכן, אין דברים כאלה.

      עפר לוי בצוותא, בלי מיקרופון. לא ייאמן:

      כן, למרות הפוליטקלי קורקט, יש עניין בלהיות האחר בהופעה של עפר לוי, שלא דומה לשום הופעה אחרת בז'אנר הים-תיכוני, כפי שלוי עצמו לא דומה לאף זמר אחר בז'אנר הים-תיכוני. לוי הוא המקום שבו הקהל מסיר את כל המחיצות המוכרות שבין זמר למעריצים והתחושה היא של הצפת חום שקשה לעמוד בה לעתים. ההשלכה של כל זה על מועדון מעונב כמו צוותא נועדה לזעזע ולהלום במי שמצפה לראות על פסנתר הכנף את שלומי שבן עושה אלתרמן.

      התוצאה היא של ריגוש, יציאה מהעור וכניסה למקום חדש ומהפנט, הן מבחינת הצפייה בלוי, שמחזיק בדעות מזעזעות ונאלחות שיש להוקיע ובראש חוצות, אבל לא נולד הבן זונה שיודע להחזיק קהל כמוהו.

      "בכוח המוזיקה": גווינת פאלטרו מוכיחה שכדאי לתת הזדמנות לסרטי קאנטרי/ אבנר שביט

      מתוך הסרט Country Strong (imdb)

      בראד פיט הצליח ב"מאניבול" לשכנע את המפיצים המקומיים לחרוג מהסלידה המסורתית שלהם לסרטי בייסבול, אבל את סוגת הקאנטרי נראה כי איש כבר לא יושיע. וכך, "לב לא שפוי" היפה נגנז כאן לפני שנתיים אף שהביא לג'ף ברידג'ס את האוסקר הראשון שלו. בהמשך לכך, "בכוח המוזיקה" (תרגום סתמי של "Country Strong") נידון לגורל דומה בשנה שעברה, וזאת אף שהיה מועמד לפרס המוזהב וגם לגלובוס הזהב בקטגוריית השיר המקורי הטוב ביותר. לא סייעה לו גם הנוכחות של גווינת' פאלטרו, המגלמת כאן, כמיטב המסורת של הז'אנר, כוכבת דועכת הנקרית בדרכו של זמר עולה.

      בסוף השבוע הקרוב נפתח חלון השידור הטלוויזיוני של הדרמה, וכך מתאפשר לגלות כי "בכוח המוזיקה" מספק חוויה מענגת. נכון, זהו סרט קאנטרי מובהק, אבל אין בכך פסול, בדיוק כשם שאין שום דבר רע בזה ש"מאניבול" הוא סרט בייסבול בכל רמ"ח איבריו.

      וכך, הסרט מספק הצצה מרתקת לאחורי הקלעים של עולם הקאנטרי, השירים בו טובים, הסיפור המסוים שעומד במרכזו מצליח לגעת בלב, ומעל הכל עומד המשחק המעולה של פאלטרו וכן של עמיתיה הצעירים, גארת הדלנד ולייטון מיסטר. בזכות כל אלה, הסרט בהחלט עומד ברמה של הקלאסיקות בז'אנר, למשל "בתו של כורה הפחם". מי שנמנע מצפייה ביצירות כאלה, בדיוק כמו מי שמתנזר מצפייה בדרמות בייסבול, לא יכול להתיימר להבין באמת את אמריקה.

      צפו בגווינת' פאלטרו מדברת על תפקידה בסרט

      yes 1 יציג את "בכוח המוזיקה" בשבת 3.2, 21:30. HOT Drama ישדר אותו ביום זה בשעה מופרכת - 16:15.

      נמאס מגיבורי התרבות שלנו/ לילך וולך

      האח הגדול, כוכב נולד (הדס ריבק)
      גרפיטי שנעשה השבוע ברחובות תל אביב (צילום: הדס ריבק)

      זה לא שאנחנו יודעים משהו שאתם לא. הטלוויזיה במצב לא טוב, הטלוויזיה במצב רע. אם תוכניות הטלוויזיה הן תבשילים, אז במקרר של הערוצים נשארו רק עגבנייה רקובה, חרדל פג תוקף וכמה ביצים סדוקות, ומזה מבשלים לנו ערב ערב את הדיאטה המיינדית שלנו. אבל אולי גרוע יותר מהטעם המעופש של התוכניות ברובן, זה שהתרגלנו – כי לכל טעם מתרגלים.

      הטיעון "פשוט תעבירו ערוץ" לא תופס יותר; גם ההמלצות לקרוא ספר או ללכת לקולנוע הן בגדר מתן פלסטר למי שסובל מדימום פנימי. אפשר להעביר ערוץ, אפשר להוריד טלוויזיה מחו"ל, אפשר אפילו לנפץ את הטלוויזיה – זה לא משנה את העובדה שאלו הם פני הדברים במרחב הגדול יותר מהאדם ודלת אמותיו. ומי שבחר לחיות כאן צריך להיות מוטרד ממצב התרבות לא פחות ממחיר הקוטג'.

      פה ושם, בכל זאת יש סימנים זעירים להתקוממות, כאלו שלא רק "הוציאו את הטלוויזיה מהבית" ואומרים את זה באופן שהסאבטקסט שלו הוא – "וזו רק דוגמא אחת לעובדה שאני טוב ממך". המתקוממים הם למשל האנשים, (או האדם, אין לנו באמת מושג מי), שעומדים מאחורי הגרפיטי הזה, שמסכם באופן קצר וקולע את רמת גיבורי התרבות שלנו – עילגים, מקדמי שיח רדוד, חיקויים דהויים של חיקויים דהויים אחרים, סוכני ה"פחחח" וה-"OMG".

      אפשר להתקומם ולומר שלא כולם כאלו, וזה נכון כמו בכל מקרה – אף פעם לא כולם הם אותו הדבר. אבל בואו ונסכים שהאנשים אליהם הנוער נושא את עיניו, חלומותיו וציפיותיו הם לא בדיוק החומר שממנו קורצו "הגשש החיוור", אפרים קישון, יוסי בנאי, יהונתן גפן ואחרים שפעם הרעידו כאן יראת כבוד והיום נחשבים בעיקר ל"פחחחח". גם אם נעזוב את ביקורת התרבות בצד – יותר מהכל זה מדאיג ומעציב.