היום (ראשון) יתקיימו ברוסיה בחירות כלליות שעשויות להתגלות כשירת הברבור של הדמוקרטיה המפוקפקת גם כך במדינה, וזו הזדמנות להיזכר בשלהי העידן שקדם לפרסטרויקה. אז, אי שם בשנות השמונים, המלחמה הקרה עוד היתה בשיאה, ובהתאם לכך הקולנוע האמריקאי היה מלא סרטים שביטאו את החרדה מפניה, ובהם מותחנים על סוכנים כפולים הפועלים בשטחה של המדינה.
בלי קשר לכך, באותם ימים, היה ריצ'רד גיר אחד מכוכבי הקולנוע הגדולים בהוליווד, וליהוק אידיאלי לתפקיד גיבור קולנועי. מאז ועד עתה שערותיו של האליל הלבינו וכוכבו דעך אט-אט, ובכלל דברים רבים השתנו בעולם. החומה נפלה, ועמה נעלמו מן הסתם גם סרטי המלחמה הקרה. תסריטאי מותחני הביון מצאו לעצמם אויבים בני לאומים אחרים, והמפיקים איתרו לתפקידים הראשיים שחקנים צעירים יותר מגיר. כמו הנבלים הסובייטים, נראה היה כי תהילתו חלפה לבלי שוב.
אך עתה מגיע אל המסכים המותחן האמריקאי הטרי "דאבל", ומנסה להשיב עטרה ליושנה בשני המישורים: הוא מציג סיפור על חפרפרות שנשלחו מן הכיכר האדומה היישר אל הבית הלבן, ועושה זאת עם גיר בתפקיד הראשי (בצדו מופיעים גם מרטין שין הוותיק וטופר גרייס הצעיר). וכך, בדומה למה שהיה בעבר, אנו זוכים לראות כיצד שירותי הביטחון בארצות הברית מזדעקים מול סכנה דוברת רוסית, ובדיוק כמו פעם, רואים את השחקן הוותיק מתרוצץ עם אקדח בידו כדי להציל את המצב.
יותר מכך לא ראוי לגלות על העלילה, שכן היא עמוסת תפניות כבר מן השלבים המוקדמים שלה. עם זאת, אפשר לומר כי "דאבל" משתייך לסוגת "סרטי הפיל הלבן שעומד באמצע החדר בלי שאף אחד מבחין בו". כלומר, יצירות שבהן אנו נדרשים לקבל את העובדה כי הדמויות מתקשות עד הרגע האחרון לפתור תעלומות שהתשובה להן ברורה מן הרגע הראשון. הבמאי מייקל בנדר מצפה מאיתנו להאמין כי אשפי ביון מיומנים, מרגלים משופשפים וסתם בוגרי תואר שני בהרווארד לא יבינו דברים שכל ילד בקהל יזדעק מולם מיידית. בלתי מתקבל על הדעת להשלים עם הנחת יסוד תסריטאית כזו, ולכן העוקץ ניטל מן הסיפור כולו.
ההוצאה לפועל של הסיפור הזה קלושה עוד יותר ממנו. היא עשויה ביד גסה, לעתים צעקנית עד כדי מבוכה. חמור מזאת, סגנון העשייה של "דאבל" מזכיר ברמתו זבלונים המופקים לטלוויזיה. זה כבר שבוע שלישי ברציפות, לאחר "רודף צדק" ו"הסגת גבול", שמגיעה למסכי הקולנוע בארץ יצירה ברמה טכנית כזו, ורק יאה כי הצופים יתחילו לבקש חצי מחיר בעד מוצרים נחותים שכאלה.
כל זה מצער בעיקר מפני שבגיבוריו עצמם של "דאבל" יש דווקא פוטנציאל. הממד המפוצל באישיות של כמה מהם, הפער בין סגנונות החיים השונים שהם מנהלים, הקיטוב שנפער בנשמתם בין אצילות וחייתיות והזגזוג שלהם בין המזרח למערב מכל אלה אפשר כמובן להפיק מתח, ליצור דרמה ועומק ולעורר מחשבה.
אך כל זה לא קורה, כיוון שהסרט מתייחס לדמויות שבו בצורה אינפנטילית וגם חסרת היגיון, מיקוד או פואנטה. בסיכומו של דבר, התוצאה מגוחכת למדי, ומזכירה בעיקר אותו פרק אגדי של "נשואים פלוס", שבו מגלה אל בנדי כי שכנו האווילי למראה ג'פרסון אינו אלא מרגל מסוכן ורב מעללים, שתועד בתמונות מסווגות בצדם של אישיות בסדר הגודל של קסטרו.
ג'פרסון הוא מרגל?
אם כך, "דאבל" מבקש להחיות את סרטי הסוכנים הכפולים של שנות השמונים, אך בלי להתכוון נראה דווקא כמו פארודיה עליהם. כתוצאה מזאת, אף ששמו מבטא את ההישג שעליו חולם כל אוהד כדורגל ישראלי, איכותו ראויה במקרה הטוב לגביע שוקו-שוקו.
"דאבל": איפה ומתי רואים את הסרט?
"דאבל": אתם אהבתם את הסרט ואת ריצ'רד גיר? ספרו לנו בפייסבוק