פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      סינמטק תל אביב החדש: חייזר זר ומוזר

      מתכות אדומות, מראות ענק, קונסטרוקציות חשופות והיעדר אינטימיות הופכים את בניין הסינמטק החדש למקום שלא תרצו להישאר בו 5 דקות אחרי שהסרט נגמר

      באיחור לא אופנתי ולא מפתיע עבר לאחרונה סינמטק תל אביב לאגף החדש שלו, הממוקם מאחורי האגף הישן שכעת נסגר זמנית לרגל שיפוצים. האגף החדש, שתוכנן על ידי האדריכל סלו הרשמן (שתכנן גם את האגף המקורי), פועל כתוספת חיצונית אך לא מנותקת מהבניין הישן; הוא "מתלבש" עליו, וחלק מקירותיו הפנימיים הם בעצם קירותיו החיצוניים של אגף האבן המקורי.

      מכל בחינה ארכיטקטונית - חומר, צורה, חלל - בניין הסינמטק החדש הוא חייזר זר ומוזר, הן ביחסו לסביבתו העירונית והן ביחסו לאגף הישן. מתכות אדומות, קונסטרוקציות חשופות, מראות ענק וגיאומטריה מפורקת שמתלבשים על קיר האבן של האגף המקורי מעוררים את התחושה כאילו אחד הרובוטריקים התיישב על הכותל.

      הבעייתיות של המבנה החדש טמונה בכך שסינמטק הוא חוויה אסתטית כוללת. בניגוד ליס-פלאנטים למיניהם, חווית הקולנוע הסינמטקית היא חוויה תרבותית-אורבנית, המתקיימת במפגש בין אנשים, תרבות וסביבה. או במילים אחרות - אנחנו אוהבים את הסינמטק שלנו בניחוח אירופי של פעם, אנחנו אוהבים לשבת בחללים אינטימיים מוארים ברכות לאחר הקרנה של סרט גרמני עצמאי ולהשוות אותו לוים ונדרס. הסינמטק החדש, על תחושתו החייזרית, המראות, המתכת, והיעדר האינטימיות שבו, לא מאפשר זאת.

      סינמטק תל אביב (יח"צ , מיה גולק)
      גרוטסקיות צבעונית ומטורללת יכולה היתה לעשות עבודה נפלאה, אך היא לא עושה זאת. סינמטק תל אביב (צילום: מיה גולק)

      יש מקום לבחון את תפקידו של הסינמטק כמרכז לקולנוע איכותי עם ספריה וארכיון, במרחב התרבותי של שנות ה-2000. הרי ספריית קולנוע עצומה יכולה היום להתרכז על הארד-דיסק של חמישה סנטימטר, וכל מחשב עם חיבור לפלזמה הוא למעשה מערכת קולנוע ביתית. מהבחינה הזו, האסתטיקה הלא צפויה של הרשמן איננה שלילית כשלעצמה. גרוטסקיות צבעונית ומטורללת יכולה היתה לעשות עבודה נפלאה בלבחון את האופן בו אנו חווים את החלל של הקולנוע, בלשאול שאלות מעניינות על מערכת היחסים בין החלל-הקולנועי שעל המסך לחלל-הקולנוע בו אנו חווים את הסרט, או בלצעוק צעקה, חצי כואבת חצי הומוריסטית, של מוסד שחשיבותו העירונית כבר אינה מובנת מאליה.

      אבל משהו שם לא עובד. הבניין נכשל באחת הפעולות הבסיסיות ביותר הנדרשת ממנו כדי לתפקד - יצירת מקום. רוב רובו של הבניין הוא בסופו של דבר חלל ביניים; מעיין מעבר ענק שלא מוביל לשום מקום עם תקרה בגובה שלוש קומות ושני גשרים אדומים המרחפים בחלל. המראה הפרוסה על כל הקיר הנגדי לכניסה מכפילה את גודל החלל ואת תחושת ההיעדר המוחלט של הפרופורציה האנושית בבניין. אולמות הקולנוע נמצאים בקומת המרתף ומוביל אליהם גרם מדרגות נסתר למדי ושתי מעליות שקופות המוארות באורות אדומים שמזכירים אורות ברקס של מכונית.

      בכל החלל הגדול הזה אין מקום ישיבה, אין פינה נעימה לשיחת טרום או פוסט סרט, גם לא סביב הדלפק של הקפה והעוגיות או דלפק הקופות, שתי נקודות התרכזות מרכזיות בבית קולנוע שמתגמדות אל מול הפרופורציות של החלל ונראות כמונחות בו באקראיות. האולמות עצמם מתפקדים, מערכות הסאונד וההקרנה מצוינות, אבל כל החוויה מסביב לא מאפשרת שהות. אל בניין הסינמטק החדש מגיעים חמש דקות לפני הסרט ויוצאים מיד כשהוא נגמר.

      סינמטק תל אביב (יח"צ , מיה גולק)
      מגיעים חמש דקות לפני הסרט ויוצאים מיד כשהוא נגמר. סינמטק תל אביב (צילום: מיה גולק)

      פרויקט הבנייה של האגף החדש לווה בשיפוץ הכיכר שהיתה רחבת הכניסה החיצונית והשוקקת של האגף הישן. פתיחת הכניסה בחזית לרחוב הארבעה נעשתה במקצועיות ואלגנטיות בפעלול של רמפות אלכסוניות ש"אוספות" את הכיכר מסביב לבניין. אבל חוץ מהשליטה המעולה במערכת התנועה והקשר העירוני שהיא יוצרת עם מרכז העיר, גם שיפוצה של הכיכר לוקה בהיעדר יצירת מקום שהות. חמור מכך, לא רק שהיא אינה מייצרת מקום שהות, היא הורסת אחד שהיה קיים. כיכר הסינמטק, ככל שנזקקה למתיחת פנים וכמה נגיעות קוסמטיות, היתה אחד ממקומות ההתאספות המקסימים בעיר. המדרגות בכניסה לסינמטק והספסלים המוקפים צמחייה המפרידה בינה לבין הרחובות הסואנים שסביבה הפכה את הכיכר הזו לנקודה בעלת פוטנציאל להפוך לפנינה נפלאה.

      אך גם כאן הפך המרחב, על ידי פריצת גבולותיו הפיזיים, משחקי הטופוגרפיה החדשים והריהוט המעוצב למקום שרק חולפים דרכו בדרך למקום אחר, לחיתוך אלכסוני מהיר מקרליבך להארבעה. אפשר לראות את המגמה הבעייתית הזו חוזרת ונשנית בתכנון המרחבים הציבוריים בעיר - כיכר התרבות של קרוון, יפה ככל שתהיה, גם היא אינה מזמינה שהות ונדמית יותר כאינסטליישן סטרילי מאשר ככיכר הומת פעילות, כמו גם כיכר רבין שחוץ מעצרות המוניות לא יודעת לשרת שימוש יומיומי. הכיכר העירונית, באבדה את הפרופורציה האנושית הופכת מ"סלון" חיצוני, ציבורי, לחור עירוני שומם רוב הזמן.

      פסטיבל קולנוע רוחני (יח"צ)
      הרסו מקום התכנסות קיים. הכיכר ברחבת הסינמטק כפי שהיתה בפסטיבל הקולנוע הרוחני (צילום: יח"צ)

      בסיכומו של דבר בניין הסינמטק החדש, שיכול היה להיות מנוע להתחדשות חיובית של מתחם אוף-אבן גבירול, ליצור עוד מרחב ציבורי איכותי בעיר בה הביקוש ל"בחוץ" עצום ולספק התרחשות תרבותית משמעותית סביב הדיסציפלינה שלפחות שליש מהסטודנטים של מרכז העיר לומדים באוניברסיטה, ממשיך לא להוות איום על העסקים של קולנוע לב דיזנגוף. אם הוא גרם לי לחשוב על קולנוע זה בעיקר על סרטו הקצר הגאוני של דיוויד קרוננברג "התאבדותו של היהודי האחרון בעולם בקולנוע האחרון בעולם" - פנינה קומית נדירה שמציגה, ובכן, את התאבדותו של היהודי האחרון בעולם בשירותים של חורבותיו של בית הקולנוע האחרון בעולם.

      מה חשבתם אתם על הבניין החדש של סינמטק תל אביב? ספרו לנו בפייסבוק