לקראת "החבובות" הסרט: למה בובות עושות לנו את זה?

אולי זו היתה ההצלחה המסחררת של שקע ותקע, קמפיין הבובות א-לה אריק ובנץ של חברת החשמל, שהבהיר אחת ולתמיד שלפעמים, בובות יד מפוחלצות ומטופשות מעבירות את המסר הרבה יותר טוב מדוגמנית מחושמלת בביקיני. או שאולי זה היה קרמיט הצפרדע ומיס פיגי שלו, שהעבירו את כל העסק הזה מז'אנר ששמור בדרך כלל לילדים, לעולם המבוגרים שבו לבובות היד נטולות ההבעה מותר להגיד הכל ולעשות הכל - מה שהופך אותן למצחיקות בהרבה מעוד חבורה של שחקנים אנושיים.

יש משהו בבובות האלה, שפשוט עושה לנו את זה כבר יותר משישים שנה. כמעט כל פורמט טלוויזיוני שמבוסס עליהן זוכה להצלחה – במונחים בינלאומיים ישנה המכונה המשומנת היטב המכונה "החבובות". "החבובות" הוא מיזם שגלגל עד היום מאות מיליוני דולרים וכעת הושק סרטו הראשון מזה 12 שנים (שפתח במקום השלישי בקופות בארה"ב בסוף השבוע); ואפילו במובן המקומי – מ"החרצופים" המיתולוגית ועד "רד בנד" - בובות הן להיט חוצה קהלים. האם זה החיבור בין האלמנטים הילדותיים להומור המבוגר שהופך את דמויות הבובות להצלחה בטוחה?

תוכניות בכיכובן של בובות יד הופיעו בטלוויזיה האמריקאית לילדים כבר בשנות ה-40, עם סדרות כמו "Kukla, Fran, and Ollie" שכללה בובות די מכוערות. אבל ג'ים הנסון, אבי "החבובות", היה בין הראשונים לזהות את הפוטנציאל הגלום בבובות היד כתוכן למבוגרים. עוד כתלמיד בבית הספר באמצע שנות החמישים הוא יצר את אב הטיפוס של קרמיט עבור תוכנית טלוויזיה לילדים בשם "סם וחברים". הנסון והחברה שהקים, Muppets inc, היו אחראים להבאתם לעולם של שלל תכנים לילדים בכיכובן של בובות, כמו "רחוב סומסום".

שלושים שנה מאוחר יותר, הגיע הלהיט האמיתי של הנסון: "החבובות" קיבלו את סדרת הטלוויזיה הראשונה שלהם ב-1976 ברשת הטלוויזיה הבריטית ITV. היא שודרה במשך חמש שנים, עם סינדיקציות לכל העולם (כולל הערוץ הראשון בישראל) וכללה בעיקר סצנות של קומדיה פיזית פרועה ואבסורדית. הנסון ציין אז כי הרגיש תקוע בעולם הילדים ורצה ליצור משהו גם למבוגרים.

ההצלחה של "החבובות" מדברת בעד עצמה – אחרי עשרות סרטים, ספיישלים טלוויזיוניים, פרסים, מחוות, פרודיות, אורחים מפורסמים והופעות אורח של החבובות עצמן מאוחר יותר, כבר ברור שמדובר במותג שלא מתכוון ללכת לשום מקום בזמן הקרוב.

אלא שהחבובות לא היו רק תופעה יחידנית, הן גם פתחו את הדלת ליוצרים אחרים, שהרגישו צורך לבטא את עצמם באמצעות בובות ועבור קהל מבוגר. אחת מסדרות הסאטירה המצליחות ביותר בבריטניה נקראה "spitting image", גם היא שודרה ב-ITV הבריטית (1984-1996). הסדרה התמקדה בבובות שנוצרו בדמותם של פוליטיקאים, סלבז, ספורטאים, בני משפחת המלוכה ולמעשה, כל מי ששמו הופיע בכותרות באותם ימים. היא זכתה להצלחה אדירה וקיבלה גם את פרס ה-BAFTA (פרסי הטלוויזיה והקולנוע הבריטיים).

באותן שנים גם הטלוויזיה הצרפתית סיפקה מענה לקהל המבוגר וחובב הבובות שלה - "Les Guignols de l'info" שודרה ברשת קנאל פלוס בין השנים 1984-1996 ולעגה לציבור הפוליטיקאים והמפורסמים של ממלכת הבאגטים. התוכנית היתה כל כך מצליחה, שההשפעה שלה ניכרה מיד על התרבות הפופולארית הצרפתית.

בהשראת שתי הסדרות האלה, יצר ב-1996 אפרים סידון את תוכנית הסאטירה הפוליטית "החרצופים" ששודרה בערוץ 2 ונחשבת עד היום לאחת ההצלחות הגדולות של הטלוויזיה הישראלית (כולל המושג "חרצוף" ו"חרג'וק" שהצליחו לשרוד עד היום). את חיקויי הפוליטיקאים סיפקו טוביה צפיר, שרית סרי, תומר שרון ואחרים.

בהמשך הדרך תעשיית הבובות פנתה לאפיקים אחרים ועל המסך הקטן צצו שלל תוכניות בכיכובן של בובות יד עם הומור גרוטסקי. אחת הבולטות והמצחיקות שבהן הייתה "שיחות מלוכלכות" (2008-2002) שיצרו ג'ימי קימל, שדרן הרדיו המפורסם אדם קורולה ודניאל קליסון עבור רשת קומדי סנטרל. הסדרה התבססה על מתיחות טלפוניות שביצעו קומיקאים על קורבנות תמימים ומאוחר יותר, הסאונד הולבש על בובות. אם עדיין לא התוודעתם ל"ספיישל אד" (חינוך מיוחד באנגלית), דמות הילד המפגר קלות שמתקשר ומטריד אנשים עם שאלות מנג'סות, זה הזמן.

הבובות הגיעו גם לבימות התיאטרון, כשאחד המופעים המצליחים ביותר בברודוויי בשנת 2003 היה "אווניו קיו", מחזמר שהיה מבוסס בהשראת "רחוב סומסום" אבל כלל לא מעט סצנות סקס, קללות, גזענות וציניות. העלילה עסקה בבוגר קולג' צעיר שמחפש דירה בניו יורק ומגיע לבלוק הכי מפוקפק בעיר. גם בישראל "אווניו קיו" קיבלה אדפטציה מקומית שעלתה בבית לסין, בכיכובם של רועי בר נתן, ניקי גולדשטיין, טלי אורן ומיכל ינאי.

אי אפשר להתעלם גם מחבורת בובות פרועות נוספת שחדרה לחיינו בשנים האחרונות – להקת "רד בנד", שהתחילה כלהקת רוק שביצעה קאברים לשירים מוכרים והפכה בהמשך לכוכבת של סדרת טלוויזיה שקיבלה כבר שתי עונות ובמקביל, רד אורבך, פונצ'ו ולפטי המטורללים מופיעים כלהקה לכל דבר ואפילו משתפים פעולה עם אמנים מוכרים אחרים כמו נינט, אסף אבידן, ברי סחרוף, שלום חנוך ורבים אחרים, שחלקם גם הגיעו להופעות אורח בתוכנית. ב-2008 הם שימשו כמופע החימום של דיפ פרפל וביוני האחרון שיחררו אלבום ראשון.

על השאלה למה דווקא בובות יד הן אלה שמצליחות לשבות את ליבנו ולחלץ מאיתנו חיוכים, אף אחד לא הצליח לענות עד כה. כנראה שמשהו בקסם הישן הזה ממשיך לעבוד גם היום. או כמו שהגדיר את זה ג'ים הנסון המנוח, "אתה עוזר לקהל להבין את עצמם ואת העולם טוב יותר, באמצעות הבובות האלה שהן כביכול תמימות אבל במקביל, מסוגלות להגיד הכל. זה לתת לקהל סוג של גישה למשהו שהוא ילדותי וטהור, אבל מדבר בדיוק על מה שהם חושבים. וזה מה שעושה את זה משהו הרבה יותר מגניב. בסופו של דבר, האנשים הכי מתוחכמים שאני מכיר – עמוק בפנים הם עדיין ילדים".

"החבובות" - לטריילר ולמידע נוסף
גם אתם אוהבים תוכניות בובות? ספרו לנו בפייסבוק