פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      רונן זרצקי במאי "ראיתי ציפור": "החברה הישראלית אפאטית"

      "ראיתי ציפור" של רונן זרצקי ויעל קיפר עוסק במצבן העגום של חיות הבר בישראל. בראיון עימם מתברר שגם עיתונאים הם סוג של זן נכחד

      במשך שבעה לילות יניב לוי הסתובב על החוף, המתין לצבת הים שתעלה מן המים כדי להטיל את הביצים שלה, לראשונה מזה 30 שנה. היא אחת מעשר צבות הים היחידות שנותרו בחופי ישראל והוא סילק את המבקרים הרועשים שעל החוף, דרש מחבורת צעירים לכבות את התאורה שהביאו איתם וחיכה. בסוף זה קרה: הצבה הגיעה, הטילה והעיפה חול לכל עבר. יניב אסף את הביצים שלה בעדינות ולקח אותן לחווה המיוחדת שהקים, שם הן יבקעו בשלווה והצבונים הקטנים יוכלו להגיע בבטחה אל הים.

      "הבנתי שאני רוצה את המפגש, את הרגע הקסום הזה שבו יניב פוגש את הצבה, אחרי שבוע שהלך לאורך החופים", אומר רונן זרצקי, יוצר הסרט הדוקומנטרי "ראיתי ציפור" שישודר הערב (רביעי) ב-yes דוקו – ככל הנראה אחד הסרטים הקסומים והמרגשים ביותר שתראו בתקופה הקרובה. "באמצע הלילה, בחושך מוחלט, אחרי שלושים שנה היא עולה לחוף והוא מאפשר לה להטיל את הביצים שלה. אנחנו סימנו כל הזמן את הרגע הזה, השנייה שבה בן אדם פוגש חיית בר שצריכה את עזרתו".

      "ראיתי ציפור", שזרצקי יצר יחד עם אשתו, הבמאית יעל קיפר, הוא מסמך תיעודי מרגש עד דמעות, שמציג מציאות ישראלית אחרת, נוגע ללב ממש כשם שהוא שובר אותו. בלי קונפליקטים חברתיים וכלכליים, בלי מפגינים מיוזעים ופוליטיקאים מושחתים. רק ארבעה אנשים שמקדישים את חייהם להצלת חיות הבר שנמצאות בסכנת הכחדה, בתוך מדינה שפוצעת אותן, דורסת אותן, מרעילה אותן ובשאר הזמן פשוט מתעלמת כליל מקיומן. כוכבי הסרט הם יגאל מילר שמציל עופות דורסים, לוי את צבי הים, ביל וודלי שנחוש להציל את אחרוני הצבועים בישראל ושמוליק לנדאו, שמעביר את ימיו בחילוץ צבאים, איילים וחיות בר אחרות שנדרסו והושלכו לצדי הכביש.

      "החיים של כוכבי הסרט נמצאים בתוך מעין לופ, קצת כמו עבודה בחדר מיון - הצרות לא מפסיקות להגיע, הקריאות לא מפסיקות. זה אחד הדברים שמשכו אותי כמי שרוצה לספר סיפור, את רואה מצד אחד את הנחישות והתשוקה והמסירות שלהם ומצד שני את העובדה שהם נמצאים בתוך מאבק חסר סיכוי. הם נלחמים נגד כל העולם לבד. נגד ציידים, תוכניות בנייה, אדישות, הרעלות, חוסר אכפתיות, סתם שרירות לב. איכשהו הם מתקיימים בתוך הדבר הזה ונהנים מהניצחונות הקטנים שלהם – להציל צב ים, לשקם אייל".

      "זה לא סרט טבע", מדגישה קיפר, במאית דוקומנטרית מוערכת, "זה סרט על אנשים, על הקשר בין אנשים לחיות ועל כך שכל אחד יכול להתחבר לזה דרך הגיבורים, דרך הקשר שלהם ולהפנים משם משהו ולהבין אולי מה יכול להיות גם חשוב שהוא מעבר למה שיש ביומיום והצרכים של כל בנאדם, יש את מה שמעבר".

      זרצקי, 46, הוא אחד מבכירי העיתונאים הישראלים - ראש מערכת החדשות לשעבר של עיתון הארץ וערך את התוכנית "עובדה". הסרט הזה עבורו הוא השיבה הביתה, לאהבתו האמיתית – בעלי חיים. בילדותו קרא את הספרים של ג'יין גודול וג'רארד דונובן, כנער בתיכון בקריית מוצקין, במקביל לכתיבה במקומונים, עבד בגן החיות בחיפה, בצבא לימד אילוף כלבים ובהמשך עבד בגן החיות של אוניברסיטת תל אביב, שבעברו שימר חיות בסכנת הכחדה.

      תמונת דיפלוט (מערכת וואלה! NEWS , וואלה)
      לעסוק בדוקומנטרי בשביל הנשמה. מתוך "ראיתי ציפור" (צילום: יח"צ)

      צוות טלוויזיה מערוץ 4 הבריטי שהגיע לישראל וביקש ממנו להתלוות אליהם לשבוע, גרם לו לעבור לתעשיית התקשורת. במקביל לעבודתו העיתונאית, זרצקי המשיך לעשות סרטים דוקומנטריים, כסוג של אמצעי לשמירה על השפיות בתוך ההוויה הכאוטית של עיתונות האקטואליה. הוא וזרצקי יצרו סרטים דוקומנטריים זוכי פרסים, כמו "כנופיה שלא היתה", "המורדים האחרונים" ו"החול והים" – זו הפעם הראשונה שהוא יוצר סרט על בעלי חיים והקשר המיוחד שלהם לבני האדם. וכמו שאפשר לצפות, לא מדובר בנושא פופולארי בקרב הזכייניות הישראליות.

      "אני מאוד מעריכה את yes שהחליטו להשקיע בזה, אבל זה ממש לא נושא פופולארי שקל לגייס לו כסף", מסבירה קיפר. "הם התלבטו מאוד ולא ידעו אם אפשר לרגש עם נושא כזה, זה ממש נושא שהוא לא סדר על היום. היינו עושים את הסרט הזה בכל מקרה ובכל מחיר, גם אם המחיר היה עלינו. הרבה יותר קל לעשות סרטים על פלסטינאים או שאתה מצלם את הסיפור האישי שלך ונחשף, מוציא את כל מה שיש לך על המשפחה שלך ועליך".

      אבל לא רק הפקת הסרט היתה מורכבת, גם הצפייה בו אינה פשוטה, ואפילו אם אינכם חובבי חיות מושבעים. לראות עופר שמת מפצעיו, או צבת ים ענקית עם קרס בלע, לאחר שנלכדה ברשת דייגים – יכול מאוד בקלות להביא אתכם לדמעות ולמחשבות על מדינת ישראל כמקום שזונח בצורה פושעת את הטבע ובעלי החיים שבו. וזה בדיוק מה שזרצקי וקיפר ראו לנגד עיניהם.

      תמונת דיפלוט (מערכת וואלה! NEWS , וואלה)
      מתוך "ראיתי ציפור" (צילום: יח"צ)

      "החברה הישראלית היא אפאטית", אומר זרצקי. "המקום של חיות בר נמצא בתחתית הרשימה. היום יש מודעות למחזור, בנייה ירוקה ורכבים היברידיים, אבל זה לייף סטייל והרבה פחות טבע. מהטבע יש התעלמות כמעט מוחלטת. לאורך תקופת הצילומים, שוחחתי עם עזריה אלון שהקים את החברה להגנת הטבע. הוא רואה את המצב כאן כחלק מהאתוס הציוני - אתוס של בנייה. בתקופת השלטון של ביבי גם הקודמת וגם הנוכחית זה לסלול ולבנות בלי להבין את הצורך – הבנייה כשלעצמה היא מקודשת, בלי להבין את ההשלכות שלה, בלי לנסות לצמצם את הנזקים שלה. יש עדיין איזו תחושה שאם לא נבנה אנחנו לא קיימים ובעצם הדבר הכי חשוב זה שטחים פתוחים, להשאיר משהו לטבע ולהשאיר משהו לאנשים. את המקום הזה שיהיה לו ערך מוסף, שתהיה לו תרבות. בעיניי זה צורך תרבותי אדיר, הצורך בטבע. לאפשר לטבע ולחיות הבר להתקיים.

      מצד אחד, צילומי הסרט היו חוויה אדירה בשבילי, הגעתי למקומות שחלמתי עליהם, אבל נתקלתי גם בסיפורים מאוד קשים שנשארו מחוץ לסרט. הם היו כל כך מייאשים שלא השאירו מקום לשום תקווה – כפר מעבר לשטחים שבו צבועה נלכדה והוכנסה לתוך מערכת הימורים של קרבות כלבים, עד שמתה; בחור בחוף השרון ששחט צבת ים שעלתה להטיל כי היא הפריעה לו לישון; זוג עיטים לבני זנב (זן נדיר במיוחד, שחמישה ממנו בלבד נותרו בישראל – ח.ג.) שיגאל גידל במשך שנים ושחרר אותם חזרה לטבע. בדיוק אחרי שהם סוף כל סוף התחילו לבנות קן, הם נמצאו מורעלים".

      אלא שהסרט בכל זאת משאיר מקום קטן לתקווה ומסתיים בנימה אופטימית, בניצחונות קטנים של כוכביו ובעלי החיים שלהם. "הרעיון הזה, של לעשות דבר מה לא למען מטרה פונקציונאלית, אלא משום שצריך לעשות אותו, הוא מדהים. באמת הרגשתי שהמאבק של האנשים האלה משאיר תקווה. המחשבה על זה שיש מישהו שמסתובב בחוף כל קיץ ואוסף כל ביצה של צבי ים שמוטלת ומגן עליהן ושומר עליהן. אולי יקום כאן דור של ילדים שלומדים טבע וסביבה כנושא מרכזי וחשוב יותר. אולי יום אחד היחס לטבע ישתנה".

      תמונת דיפלוט (מערכת וואלה! NEWS , וואלה)
      "פיטוריי אביב לביא - פרדוקס שמתקשר גם לעיתונות וגם למצב התקשורת" מתוך "ראיתי ציפור" (צילום: יח"צ)

      השיחה עם זרצקי מעוררת מחשבות לא רק על חיות הבר האומללות, שזוכות ליחס פושע וגובל ברצח עם. מתוקף היותו עיתונאי לשעבר, אי אפשר שלא לתהות אם מצבה הנוכחי של תעשיית התקשורת, שכולל בעיקר פיטורים, ביטולי פרויקטים ויחס עגום מצד המו"לים והזכייניות, לא מזכיר לו במידה מסוימת את מצבם העגום של העיתונאים.

      "כששמעתי שפיטרו את אביב לביא (מעיתונאי הסביבה הבכירים ב"מעריב" – ח.ג.), היה בזה סוג של פרדוקס שמתקשר גם לתעשיית התקשורת וגם למצב הנורא של הטבע. מאוד קשה להתבגר בעיתונות. ראיתי עיתונאים בגיל 50 נופלים חלל, לא שורדים, ומה שנקרא לא גומרים יפה במקום העבודה שלהם. מאוד נדיר לראות עיתונאי מצליח להעביר קדנציה עד הפנסיה, הם נפלטים החוצה, גם עורכים וגם כותבים. זה מקום אכזרי שקשה מאוד להתבגר בו.

      כללי המשחק השתנו לאורך שני העשורים האחרונים, בתהליך ארוך יותר או פחות במקומות אחרים. בסופו של דבר יגיע עיתונאי צעיר שמרוויח פחות, חרוץ יותר ונלהב יותר, פתוח יותר למגוון של משימות והדברים מתגלגלים כך שבסופו של דבר הוא מועדף. בחור צעיר שלא חושב על עתידו מעבר גיל 40. הוא לא מבין שהתהום מחכה גם לו מעבר לפינה. חוסר ביטחון הוא דבר שמאפיין לדעתי את כולם – מבכיר העורכים ועד אחרון אנשי הדסק. זה המצב הקיומי שבו נוח לכולם שעיתונאים יהיו."

      תמונת דיפלוט (מערכת וואלה! NEWS , וואלה)
      "לא לפחד להילחם לבד מול המערכת". מתוך "ראיתי ציפור" (צילום: יח"צ)

      לעיתונאי הממוצע שכותב ומתחמה בתחום מסוימים, או עורך מדור או בדסק, יש תקרת שכר מעל הראש וכשהיא הולכת ויורדת כל הזמן, אנשים טובים פחות באים או נפלטים בשלב יותר מוקדם. אני מכיר את זה על אנשים שעבדו לצדי לאורך השנים. ב'העיר' ישב לצדי רוגל אלפר ומשמאלי ארי פולמן. בקדנציה קודמת ב'עיתון תל אביב' ישב מולי דורון צברי - אנשים שאין מחלוקת על הכישרון שלהם, ובשלב מסוים הם עזבו את העיתונות הכתובה. כדי להיות עצמאים, כדי לבטא את הכישרון שלהם כי תוקפם פג. העיתונות היא חממה לפרק זמן מוגבל עבור רוב האנשים והעיתונאים לא מאוגדים, ואם יש התאגדות אז היא חסרת שיניים, והם משתפים פעולה עם המצב".

      הפיתרון של זרצקי עבור עיתונאים, קצת כמו במקרה של גיבורי הסרט שלו, הוא לא לפחד להילחם לבד מול המערכת. "גידלתי דורות של עיתונאים, שעבדתי איתם לאורך שנים וראיתי איך פשוט בעטו אותם החוצה בלי לחשוב פעמים. מתוך זה צריכה לבוא עוצמה ועצמאות ולא רק, איזה מניאקים המו"לים האלה, אם אתה מספיק מוכשר אתה תצליח כעצמאי. זו הדרך הכי טובה לשרוד ולעבוד במצב נפשי שהם צריכים אותי יותר ממה שאני צריכים.

      כל החיים הרגילו אותנו לחשוב שאנחנו תלויים בהם. אפשר להתפרנס מעיתונות ולקדם את המטרות שלך גם בדרכים אחרות. העבודה שלי בסרט היתה עבודה עיתונאית. בשריפה בחי בר, למשל, בשריפה בכרמל, הייתי לבד, לא היה שם אף כלי תקשורת. פשוט הלכתי ברגל והגעתי לשם. את התשוקה של העיתונאים להשפיע ולשנות את המציאות אפשר לשנות מחוץ לאמצעים המסורתיים. כמו במקרה של יניב, יגאל, שמוליק וביל – גם במלחמה שההפסד בה נראה ידוע מראש, שווה להילחם, כי אולי בסופו של דבר תמצא את עצמך מציל חיים".

      מה אתם חושבים על האופן בו ישראל מתייחסת לעולם החי שלה? דברו איתנו בפייסבוק

      "ראיתי ציפור", YES דוקו, רביעי, 22:00