פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      "מלנכוליה": לארס פון-טרייר מציג את הסרט המושלם לדיכאון חורף

      אל תתנו לשום תקרית סביב "מלנכוליה" של לארס פון טרייר למנוע מכם לראות אותו: מדובר באחת מיצירות האמנות הגדולות שנעשו על חורבן ועל השלמה איתו

      מלנכוליה לא באמת צריכה סיבות כדי להיווצר. היא כבר הורידה ביגון שאולה רבים וטובים שעל פניו היתה להם כל סיבה להיות שמחים, אבל משהו מובנה בתוכם פשוט לא אפשר זאת. לעתים קרובות היה מדובר בחילונים, כאלה שכיוון שהתקשו למצוא משמעות לקיומם, גם אותם דברים מעוררי שמחה לכאורה בסופו של דבר נראו בעיניהם ריקניים. שום דבר הרי לא באמת משנה, כי העולם סתם נולד לו כך במפץ גדול וכך גם ייגמר. גם המלנכוליה, בהתאם לזאת, מגיעה לה משום מקום והולכת ומתפתחת בלי סיבה טובה עד שהיא מתפוצצת בלבך. הקלות הבלתי נסבלת של הקיום היא כזו בגלל הטבע של היווצרותו.

      לארס פון-טרייר מודע היטב לדמיון בין החוקיות של הקוסמוס וזו של הדיכאון, ועליו ביסס את סרטו החדש "מלנכוליה". הוא נקרא בשם המצב הנפשי שבו שרויה ככל הנראה גיבורתו, אבל גם על שמו של הכוכב שעומד להתנגש בכדור הארץ ולהביא לקיצו. כל אחד מאלה קיים בפני עצמו, אבל גם מהווה מראה של האחר. הכוחות הפנימיים שיביאו להרס העצמי של הדמות הראשית מתנהלים בקווים מקבילים לאלה שיובילו לסופו של העולם. פון-טרייר תמיד היטיב להבין ולבטא את המצוקות הקיומיות של האדם, וכאן הוא עושה זאת בצורה חכמה, רגישה ומורכבת מאי פעם.

      וכך, הוא מחלק את הסרט לשני סיפורים, שכל אחד מהם דן באובדן מסוג אחר – הראשון אישי, והשני אוניברסלי. בהתאם לזאת, בתחילה אנו פוגשים את ג'סטין (קירסטן דאנסט) ומתלווים אליה בטקס הנישואים שלה. הודות לגיסה העשיר (קיפר סאתרלנד), האירוע מאורגן בצורה המלכותית ביותר שאפשר לחלום עליה. בכלל, נראה כי העולם כולו מחייך אליה: חתנה העתידני (אלכסנדר סקרסגרד) הוא נסיך חלומות שמתוודה כי אהבתו אליה אינסופית, מעסיקה (סטלן סקרסגרד) רואה בה יהלום שיש לטפח ומעניק לה קידום כמתנת חתונה, והיא עצמה יפה, צעירה ומוכשרת, כזו שכל העתיד באמת לפניה.

      אך למרות כל זה, לאחותה של ג'סטין (שרלוט גינסבורג) ברור כי הערב הזה ייגמר ברע, וגם לה עצמה אין ספק בכך. משהו בה בוער מבפנים, והיא יודעת שהאש הזו תכלה כל חלקה טובה. היא תגרום לה לחסל את חייה האישיים והמקצועיים בערב אחד, ולעשות זאת בווירטואוזיות. כפי שכתבה אליזבת בישופ, גם האובדן הוא אמנות, וג'סטין אכן מתגלה כאמנית בתחום: הדרך שבה היא מאבדת את כל מה שהיה ויכול היה להיות בחייה, מפוארת לא פחות מן האחוזה שבה הם היו אמורים להתחיל מחדש.

      מלנכוליה (יח"צ)
      "אל תהיי עצובה, את מתנשקת עם החתיך מ'דם אמיתי'!". קירסטן דאנסט עם אלכסנדר סקרסגרד ב"מלנכוליה"

      אך אפילו ג'סטין לא יכולה למנוע מכדור הארץ להמשיך להסתובב, ובהתאם לכך אנו עוברים לחלק השני של הסיפור. תקופת מה לאחר טקס החתונה, כל אותם דברים נוצצים וריקים שהגיבורה לא רצתה מסביבה כבר התרחקו ממנה. כעת, היא נמצאת באחוזה רק עם אחותה, גיסה ובנם, אך גם זה לא יימשך זמן רב – באופק מפציע כוכב בשם מלנכוליה, והסימנים מעידים על כך שהוא במסלול התנגשות הרסני עם כדור הארץ. זה לא קורה כעונש מלמעלה על חטאי האדם, שכן בעולם של ג'סטין אין אלוהים, ולכן היא גם לא טורחת להתפלל אליו שיציל לכל הפחות את קרוביה. זה קורה כי רצה הגורל שהכוכב המסוים הזה יתנגש בכוכב האחר, ואין מה לעשות בנידון חוץ מלעצום עיניים ולחכות שזה ייגמר.

      ג'סטין היא הראשונה להבין זאת. לכן, בשעה שקרובי משפחתה מתנהגים בהיסטריה, הגיבורה מתנהלת בשוויון נפש מוחלט לקראת הארמגדון. הרי מלכתחילה היא השלימה עם הריקנות המובנת בעולם, כך שזה היינו הך מבחינתה אם הוא קיים או לא. כתוצאה מזאת, מי שהיתה שוטת הכפר בחלק הראשון של הסרט, הופכת לגיבורה האצילית בחלקו השני. וכך, "מלנכוליה" הוא לא רק אלגוריה על דיכאון אלא גם שיר הלל למדוכאים, שמראה דרך העימות בין שני הסיפורים שלו כי בסיכומו של דבר, דווקא הם יכולים להתגלות כגורמים הצלולים והבוגרים ביותר באנושות.

      אם כך, קיים קשר תוכני בין האובדן האישי וזה האוניברסלי שמתאר פון-טרייר, אבל הוא מצלם כל אחד מהם בדרך אחרת. מצד אחד, הוא עוקב אחר הדינמיקה הבין-אישית שבסרט בצורה אינטימית ומחוספסת, המעלה באוב את הימים שפעל במסגרת תנועת הדוגמה הדנית. בעזרת הדיאלוגים המושחזים שכתב, צוות שחקני האופי המעולים שאסף ועבודת המצלמה החודרנית, התוצאה במישור זה חדה כתער באבחנות שלה, מבחילה במינזטרופיות שלה וסוחפת בקצב האינטנסיבי שמכתיב אותה.

      מתוך הסרט " מלנכוליה" (צילום מסך)
      "אל תהיי עצובה, תמיד יש את ניר לוין כגיבוי". קירסטן דאנסט ב"מלנכוליה"

      מצד אחר, את הקטעים שבהם עוסק הסרט בסופו הקרב של כדור הארץ כולו מעצב הבמאי דווקא בצורה מלאכותית במתכוון, בומבסטית ואופראית, ובהתאם לזאת אף משתמש בקטעים מ"טריסטן ואיזולדה" של וגנר. כאן, כיאה למי שמשתמש ביצירות שהיו חביבות על התנועה הנאצית, מתגלה פון-טרייר כמי שמתפעם מן העולם עצמו באותה מידה שבה הוא נבחל מרובו של המין האנושי שמאכלס אותו. התפעמות זו, כמיטב המסורת הרומנטית, באה לידי ביטוי בצורה בתולית, טהורה, פיוטית ורבת הדר, המאפשרת לצופה לזכך את הנשמה שהבמאי העכיר לו קודם לכן.

      בסופו של דבר, שני המישורים של הסרט, שני הסוגים השונים של האובדן ושני סוגי העשייה השונים מצטלבים ברגעי הסיום שלו, והתוצאה היא קרשנדו שמנציח את מקומו של "מלנכוליה" בשורה הראשונה של יצירות האמנות הגדולות שנעשו על סוף העולם. למשל, אותם שירים קאנוניים של ט.ס אליוט ושל רוברט פרוסט, שתהו אם העולם יבוא לקצו ביפחה או ברעש גדול, באש או בכפור.

      "מלנכוליה" נפרד מן העולם ברעש מחריש אוזניים ומטלטל לבבות אך גם ביפחה שקטה ומלאת חסד וענווה; בכפור של ניכור ושלוות נפש אך גם בלהבות של תשוקה ושל אהבה לתפארתו של הטבע. כתוצאה מכל זה, הוא הסרט הכי עצוב אבל גם הכי יפה בסביבה. כמו דיכאון החורף, בתחילה נרתעים ממנו, אבל בסיכומו של דבר אין ברירה אלא להיכנע לו ולהיסחף בתוכו. הגשם יורד, האפלה כבר עולה. ברוך הבא, כוכב מלנכוליה.

      סקנדל פון-טרייר בקאן: כך זה התחיל
      ראיון בלעדי עם סטלן סקרסגרד, מכוכבי "מלנכוליה"
      "מלנכוליה": איפה ומתי רואים?
      "מלנכוליה": אהבתם? ספרו לנו בפייסבוק