זהר ארגוב-ישי לוי
"המכנה המשותף שלי ושל זהר זה הסם", מספר ישי לוי בראיון לרן שריג ודנה ספקטור, וזה כמובן נכון - אבל היריבות המיתולוגית הזו מתבססת על המכנה המשותף הנוסף שלהם: ההמצאה מחדש של המוזיקה המזרחית והחלק המרכזי שלהם בהוצאתה מתרבות הקסטות להמונים, מבלי להתבייש.
ארגוב הפך למיתולוגיה בזכות סיפור חייו הטרגי וסופו העוד יותר טרגי, אבל שניהם עברו מספיק בשביל סיבוב חיים שלם כדי להיזכר כחברים וגם כיריבים מרים על מגרש שרק שיווע לקהל ותשומת לב. הסמים, התקרית המכוערת סביב איריס, אשתו של לוי (שטען כי ארגוב ניסה לאנוס אותה), השירים, הלהיטים - לא פלא שכל מה שעובר לכם בראש עכשיו זה "הו ברצלונה ברצלונה".
"חברים"-"סיינפלד"
גם "חברים" וגם "סיינפלד" עונות להגדרה "קומדיית מצבים", שתיהן שרדו כעשור, היו סדרות ניינטיז אופייניות ושתיהן הדביקו פסקול צחוק במקומות הנכונים, אבל בזה פחות או יותר נגמר הדמיון ביניהן. בעוד ש"חברים" היתה סדרה טובת לב שהתמקדה במערכות יחסים, באיך לשמר אותן, ובחשיבות הכמעט הישרדותית שבהן, "סיינפלד" היתה סדרה מיזנטרופית על בודדים, על אנוכיות ועל קטנוניות.
שני הגלים האמריקאים האלו, שהיוו את רוח הניינטיז מצד אחד משפחת החברים האורבנית שמחליפה את התא המשפחתי הגרעיני, ומצד שני עליית קרנו של ה"אני" - התקיימו במקביל ושאריותיהם ממשיכות להתקיים עד היום ללא הפרעה זה לזה.
שתי הסדרות שינו את עולם הטלוויזיה וזכו לעשרות נסיונות חיקוי מוצלחים פחות מהמקור. בראש בראש שביניהן יש לכל אחת גרעין מעריצים קשה משל עצמה, וקשה למצוא מי שלא העריץ לפחות אחת מהן ויודע לצטט מתוכן.
ביטלס - סטונז
סופר-קלאסיקו אמיתי, מנצח וחשוב: שני הרכבים הרוקנרול פורצי הדרך שהלכו יד ביד, אחד בצד השני במבטים של כבוד ותיעוב, חשש הדדי לצד תוצאות פוריות להפליא שנוצרו מתוך התחרות והיריבות. אין מה להרחיב על פועלם של שני ההרכבים הבריטיים, שניהם הושפעו ממוזיקה שחורה, לשניהם שני גורמים יצירתיים שהלכו כמו אחים, שניהם שינו את המוזיקה ולנצח לשניהם יהיו מעריצים בשני המחנות.
בנוסף, מומלץ להקשיב ל-"Their Satanic Majestic Request"' התשובה המוזיקלית (והוויזואלית, שימו לב לעטיפה) ל"סרג'נט פפר" של הביטלס וכמובן - "Let it Bleed" שהתנפל על "Let It Be" בלי רחמים, על אף שיצא לפניו - אך הוקלט אחריו. המהלכים האלו, רעננים, חצופים ואנטי ממלכתיים מראים איך יריבות היסטורית יכולה להוביל ליצירתיות.
הרולינג סטונז בוואלה! Music
דיוויד לטרמן-ג'יי לנו
ב-1982 קיבל דיוויד לטרמן טאלנט צעיר ומבטיח של NBC , את הצ'אנס של החיים שלו להנחות את תוכנית הלילה שמשודרת מיד אחרי קומזיץ השבט והמיתולוגיה האמריקאית "דה טונייט שואו עם ג'וני קארסון". מהר מאוד הוא הפך לסיפור הצלחה עם התוכנית החצופה שהלהיבה את המבקרים ובנתה לעצמה קהל מעריצים נאמן.
כשקארסון פרש ב-1992, ללטרמן ולרבים אחרים בקהילת הטלוויזיה היה ברור שהוא האיש לעמוד במשימה. ב-NBC, ערוץ עם מסורת של שיקול דעת מטופש, החליטו לשבץ קומיקאי מיינסטרימי עם לסת אימתנית, ג'יי לנו קוראים לו. לטרמן הפגוע עזב את הרשת לטובת המתחרים ב-CBS, שם קיבל את משבצת השידור היוקרתית שמול לנו.
עד 1995 לטרמן התהדר ברייטינג גבוה ובהערכת המבקרים והקולגות. אז החלה נפילה באחוזי הצפייה, ממנה לא התאוששה התוכנית, ולטרמן נאלץ להתרגל להיות מספר 2, למרות שלכולם היה ברור, ובעיקר לו, שהוא טוב מלנו. לטרמן היה האיש שזכה בפרסים, באהדת הקהל (במצעדי פופולריות), בהערכת הקולגות ובליטופי המבקרים, רק לא ברייטינג.
כשהחליף קונאן אובריין את הענק הישנוני המטיל ביצי זהב של NBC, הצליחה סוף סוף תוכניתו של לטרמן להגיע לראש הטבלה המיוחלת, אבל ניצחון על קונאן זה פשוט לא אותו דבר. כשלנו חזר (NBC והחלטות מטופשות כאמור) הרייטינג שוב צנח. היה וזה לא היה ברור, אנחנו תמיד היינו, ותמיד נהיה טים לטרמן, כי אנחנו אוהבים שמאתגרים אותנו, וגם כי רווח בשיניים זה סקסי.
צ'רלי צ'פלין-באסטר קיטון
"ההבדל בין צ'פלין וקיטון הוא ההבדל בין פרוזה וספרות, בין האריסטוקרט והיחפן, בין האדם כמכונה והאדם כחיה". המבקר אנדרו סאריס תימצת במילים הללו את הסופר-קלאסיקו הגדול של עולם הקולנוע: ההשוואה בין שני הקומיקאים האגדיים של העידן האילם, צ'רלי צ'פלין ובאסטר קיטון. בזמן אמת, השחקן-במאי עם הכובע והמקל היה המנצח המובהק של העימות הזה. אך כפי שמגלים כתביו של סאריס, וגם הסצינה המפורסמת ב"החולמים" שבה מצטט אותה אחד מגיבוריו, הקרב בין מעריציהם נמשך הרבה אחרי מותם של השניים.
"אי אפשר להשוות אף אחד לצ'פלין "/ "לא, אי אפשר להשוות אף אחד ל*קיטון*"!"/אתה לא רציני!"/"לא, אתה לא רציני"/ מתעמתים ביניהם בנושא הגיבורים של "החולמים" וחושפים מחדש את העקשנות של כל אחד מן המחנות. אלה המצדדים בקיטון משוכנעים כי מדובר בגאון ברמות הקולנועיות, הגופניות והפילוסופיות הגבוהות ביותר, בשעה שצ'פלין לעומתו הוא במאי בינוני ושחקן שפנה למכנה משותף נמוך למדי. בהתאם לכך, הם מגיעים בדרך כלל מן האזורים היותר אינטלקטואלים, היפסטריים או פנאטיים של אהבת הקולנוע. לעומת זאת, חסידי צ'פלין משוכנעים כי רגעי הסיום של "אורות הכרך" מביאים לידי שיא את היכולת של האמנות הזו לבטא רגש ועדיין מיטלטלים מן הביקורת החברתית ב"זמנים מודרניים" וב"הבהלה לזהב", כך שהם לא מבינים איך אפשר להקל ראש באליל שלהם.
עם זאת, דבר אחד משותף לשתי המחנות: גם חסידי צ'פלין וגם חסידי קיטון הבינו כי שום מילים שבעולם כבר לא ישכנעו את הצד שמנגד בצדקת דרכם, ולכן עדיף להם כבר לנהוג כמו הכוכבים האילמים, ופשוט לשתוק.
הקלאסיקות של צ'פלין בוואלה! VOD
יפה ירקוני-שושנה דמארי
כבר הוכח היסטורית שלא באמת היתה יריבות בין יפה ירקוני ושושנה דמארי, לפחות לא כזו אישית, וגם לא מוזיקלית. אבל ירקוני ודמארי שייכות לדור שבו אמנים הם לא אינדיבידואלים שמטרתם להרוויח כמה שיותר כסף, אלא כאלה שהמקום ממנו באו והקהל שהולך מאחוריהם הם הנושא החשוב.
כאן ירקוני ודמארי באו משתי אסכולות שונות, שמייצגות סכסוך כואב בין ישראל אחת לשנייה, בין מבטאים שונים ובין כאבים וזיכרונות לא נעימים.
השנים שעברו והמהפך ביחסי אשכנז-מזרח שאנחנו רואים מאז ימי "הפנתרים השחורים" ועד ערוץ 24 הפכו את היריבות הזו לנספח נשכח ועלום, אבל זה היה שם, באמת. היום, חשוב לומר, דבר אחד בטוח: ישראל לא זקוקה לשתי זמרות מלחמות, אפילו לא לאחת.
שושנה דמארי בוואלה! Music
יפה ירקוני בוואלה! Music
מצד אחד - לונדון המיוחסת והמועדפת של דיימון אלברן והילדים היפים שנולדו עם הלהיטים מבטן אמם; מצד שני, הילדים המכוערים של מנצ'סטר שבאו לתבוע את תפקיד ממשיכי דרכם של הסטון רוזס.
הקרב בין בלר-אואזיס הגדיר את המהות של הבריט פופ, לטוב ולרע: הם הביאו את שני הצדדים לקצה גבול היכולת ובסופו של דבר לא משנה ש-"Country House" של בלר ניצח את "Roll With It" של אואזיס ושנואל גאלאגר איחל לאלברן וחברו ללהקה, אלכס ג'יימס, "שיחטפו איידס וימותו". העיקר זה המוזיקה שיצאה משם, והיא היתה הדבר הכי חשוב בעולם לזמנו.
בלר בוואלה! Music
אואזיס בוואלה! Music
נתן אלתרמן-נתן זך
ב-1959 הוטחה לבנה במגדל השן של השירה העברית נתן זך, עול ימים וחצוף במושגי התקופה, שהוציא את ספר שיריו הראשון רק ארבע שנים קודם לכן, תקף וחשף את ערוותו המשוררית של נתן אלתרמן. ועשה זאת באופן שהידהד, גם ללא אינטרנט או טלוויזיה, בארץ כולה.
אלתרמן נחשב לאתרוג הספרותי הבלתי נגיע, ושירתו הנשגבת, המתפייטת והמחורזת היתה הבון טון כמעט ללא עוררין, ולא היה מי שסירב לראות ביוצר "מגש הכסף" פחות ממשיח השפה והתודעה הישראלית. כל זאת עד שהגיע נתן זך, ובמאמרו בעל השם הלאקוני והתוכן הנפיץ "הרהורים על שירת אלתרמן", משך את השטיח מתחת למונומנט האלתרמני.
המישנה של זך נשמעת כמעט טריויאלית עכשיו, אבל למעשה היתה מהממת במושגים הישראלים-ציוניים: הלאה עם הכללי הלאומי; הלאה עם ההתקשטויות המרומזות; וקדימה עם ההתבוננות האישית הפשוטה והישירה. כך ישראל המשוררית עברה מהפך מחשבתי מ"אנחנו מגש הכסף" ל"האדם עץ השדה"; מ"פגישה לאין קץ" ל"כשצלצלת רעד קולך"; וקנאת הסופרים הרבתה חכמה, והביא לפריחה סגנונית מחודשת.
השתתפו בהכנת הכתבה: לילך וולך, הדר טורוביץ', אבנר שביט ועינב שיף
איזו יריבות תרבותית הייתם מוסיפים? ספרו לנו בפייסבוק