פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      ריטה באלבום "השמחות שלי": שיעור מרתק שגם שרית חדד צריכה ללמוד

      ריטה הלכה על כל הקופה עם אלבום בשפה הפרסית ויצאה עם היצירה הטובה ביותר שלה מזה 20 שנה ועם לקח ששרית חדד צריכה ללמוד

      "Game Changer" הוא מונח מעולם הספורט והפוליטיקה האמריקאים שמשמעו מציאת המהלך המנצח, שישנה את כיוון התנועה והלך הרוח. אין מונח מקביל ל-"Game Changer" בעברית, כיוון שבישראל כמעט אין ומי שמאמין בהכרעות – אם יצחק רבין ז"ל אמר פעם שהספורט היהודי הוא לנאום, מריחת זמן ודריכה במקום היא השדרוג הישראלי שלו.

      כשריטה נכנסה לפופ הישראלי לפני יותר מ-25 שנה, היא שינתה אותו מכיון שלא פחדה ללכת לכיוון שונה ואחר. הפומפוזיות שלה נעטפה היטב במורשת האצטדיונים שרמי קליינשטיין הביא איתו מארצות הברית ולכן שני אלבומיה הראשונים של ריטה (בעברית, לא כולל האלבום הבינלאומי הכושל שבאמצע) הם הטובים ביותר שלה. אלא שעברו למעלה מ-20 שנה מאז "ימי התום" הנהדר ומאז ריטה הוציאה להיטי ענק וגם חוותה כישלונות שחלקם הגיעו לרמה קולוסאלית, אבל הרוח אבדה.

      אחרי "רמזים", שהוגדר כ"אלבום אקוסטי" ולמעשה היה שחייה מנומנמת בבריכה של בינוניות וקיטש פוסט הפרידה מרמי קליינשטיין, נראה שגם ריטה הבינה שהיא זקוקה לשינוי כיוון אמנותי, לאותו Game Changer שיתאים אותה למציאות המשתנה של עולם המוזיקה הישראלית וגם יחזיר אותה להיות שפיץ של מחנה חדש ולא עוד מתמודדת על ההובלה בגזרה הצפופה ממילא של המיינסטרים הישראלי.

      ריטה (גיא כושי ויריב פיין)
      אי אפשר להוריד לה את החיוך. ריטה (צילום:גיא כושי ויריב פיין)

      "השמחות שלי", אלבומה החדש של ריטה בשפת האם שלה, פרסית, הוא Game Changer מכל הכיוונים: הוא שונה מוזיקלית מכל דבר שריטה עשתה עד היום, מאלבומי הבכורה, דרך שיאי ההצלחה של "אהבה גדולה" והחולשה של "חמצן" ועד ההחמצה של "רמזים". ריטה כמו מתאבדת על החזון שלה, גם במחיר אובדן אהבת קהל שהיא ניזונה ממנה במשך כל אותן שנים (ואין פרפורמרית בישראל שאוהבת קהל יותר מריטה): במדינה שבה שירים של ישראלים באנגלית לא עובדים, הסיכוי שהקהל הישראלי יאמץ שירים בפרסית שווה לסיכוי לביקור ממלכתי של אחמדינג'אד ביד ושם. ריטה דילגה בקלילות מעל הבעיה הזו, בשביל החיוך שמרוח על עטיפת האלבום, חיוך של השלמה עם הכיוון שבחרה לה.

      "השמחות שלי" הוא הוכחה ללא מעט אמנים בסדר גודל לא פחות מזה של ריטה, שההליכה העיוורת על רעיון אמנותי מעניין מרתק משתלמת: בלי יותר מדי תחרות, "השמחות שלי" הוא אלבומה הטוב ביותר של ריטה מאז "ימי התום". "השמחות שלי" עשיר בצלילים חדשים ומעניינים שתפרו עמי רייס (שהנשים את כנסיית השכל ומחייה מחדש גם את הקריירה של ריטה) ורן אלמליח מכנסיית השכל. רייס ואלמליח, שרחוקים כמזרח ממערב, כפשוטו ,מרמי קליינשטיין ועברי לידר (שהפיק לריטה את "רמזים"), לקחו את ריטה לריחות וטעמים שהיא בקושי זכרה כנוסטלגיה והשיבו אותם לחייה כמציאות מוזיקלית שלמה ומגובשת.

      רייס ואלמליח התגברו על המעמסה הגדולה ביותר שכרוכה בהפקה מוזיקלית באלבום כמו "השמחות שלי": עליהם היה לנטרל למעשה את צליל השפה הזרה של שירי האלבום ולספק מעטפת קליטה ואינטליגנטית מספיק שיפצו על חוסר הקומוניקטיביות של השפה. שירים כמו "שאנה", "דיר אן דוניה" ו"שאה דומאד" הם קטעי מוזיקת עולם לגיטימיים למצעדי טופ-40 בתרבויות סובלניות וחכמות כפי שאנחנו מצפים מזו הישראלית להיות. כל אלמנט באלבום, ממחיאות הכפיים ועד כלי ההקשה של איתמר דוארי המצוין מתוזמרים לחוויה שעוברת מעולה באלבום ובלייב אמורה לגדול עוד יותר.

      "השמחות שלי", לפי ריטה, הוא סגירת מעגל שלה עם המורשת התרבותית של משפחתה. קשה לפקפק בדברים האלו כשמדובר באלבום כל כך משמעותי בקריירה של ריטה, על אף שבהחלט מדובר בטריגר יחצני מצוין. ריטה, שבמשך כל הקריירה שלה עשתה שימוש די בעייתי באלמנטים של מוזיקת עולם ומוזיקה אתנית, בין גימיקים של ריקודי בטן לדרבוקות מפלסטיק, הופכת ב"השמחות שלי" לדוגמה מרתקת של איך חלקים רבים בציבור היו רוצים לשמוע את המוזיקה המזרחית שלהם, כלומר זו שמשתמשת בשורשים של מדינת האם מבלי לדלג בשלבי העשייה, מבלי לחפף בפזמון ובלי אווירת נקניקיות במחיר מופקע בנוקיה כבר בשלב הסינגל.

      "השמחות שלי" כקונספט וכרעיון, היה צריך להיות האלבום ה-20 של שרית חדד ומנגד אפשר לראות חלקים ממנו בזעיר אנפין באלבומים של משה פרץ ובמיוחד באלבום האחרון של דודו אהרון, שהודה במוצהר שבכוונתו לשוב מוזיקלית אחורה, לימי זוהר ארגוב וחיים משה.

      ההבדל ביניהם לבין ריטה ומה שהופך את האחרונה, לראשונה מזה שנים רבות לגורם משמעותי במוזיקה הישראלית, נמצא באותה התאבדות על "השמחות שלי" – כלומר המשפחה והמורשת שלה ולאו דווקה להיטים מידיים, כפי שפועלת תעשיית המוזיקה המזרחית – לפעמים בהצלחה ובשנה וחצי האחרונות – בלעדיה. ההקפדה בתרגום הטקסטים, החום בביצועים של ריטה והתשוקה למצוא שפה מוזיקלית חדשה, הופכים את "השמחות שלי" לרגע שבו גם המוזיקה המזרחית צריכה להבין שימי התום נגמרו.

      ריטה משיקה את האלבום: "מוזיקה צוענית וססגונית"
      ריטה בסינגל "גולה סנגאל" מתוך "השמחות שלי"
      מה חשבתם על החזרה של ריטה לשורשים? שתפו אותנו בפייסבוק