פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      "אלוהי הקטל": קייט ווינסלט וג'ודי פוסטר מציגות תרבות נמוכה לתפארת

      העיבוד של רומן פולנסקי למחזה על החיכוך בין זוגות בורגניים אמנם מצליח לבדר, אבל עושה זאת בצורה שטחית, צפויה ורדודה למדי

      באחד הרגעים החביבים ביותר ב"חצות בפריז", פוגש הגיבור את לואיס בונואל הצעיר ומציע לו את הרעיון שבבוא היום יהיה הבסיס לאחד מסרטיו המפורסמים, "המלאך המשמיד": לקחת חבורת אנשים מהוגנים, ולתאר מה קורה כשהם מגלים כי ננעלו בדירה שבה סעדו ארוחת ערב, בלי יכולת לצאת ממנה.

      "אבל למה שהם לא פשוט יפתחו את הדלת וייצאו?" שואל בונואל בתמימות. הצעיר האמריקאי מסביר לו שככה אפשר יהיה לתאר איך ברגע שהם מנותקים מן הציווליזציה, אנשים הופכים לחיות, אבל האמן הספרדי מתעקש לחזור אחורה ושוב שואל – "אבל מה מלכתחילה מחזיק אותם בדירה? למה הם לא פשוט יוצאים משם?"

      התהיה הזו, "למה שלא פשוט יסתלקו מהמקום?" רלוונטית במיוחד גם ב"אלוהי הקטל", המחזה המצליח של יסמינה ראזה שזכה עתה לעיבוד קולנועי פרי עטו של רומן פולנסקי. גם כאן, אנחנו צופים בחבורה מהוגנת שנלכדת במתחם ביתי. במקרה זה, מדובר בשני זוגות אמריקאים בני המעמד הבינוני או הבינוני-גבוה (ג'ודי פוסטר וג'ון סיי.ריילי, קייט ווינסלט וכריסטופר וולץ), שהתכנסו כדי לדון בתקרית אלימה בין ילדיהם, ואיכשהו הוויכוח הולך ומתפתח כך שהם מוצאים עצמם מתדיינים במשך שעות בדלתות סגורות.

      ההבדל הוא שבשעה שאצל בונואל, לא היה קיים הסבר לפשר ההילכדות של הגיבורים, וזה הדגיש את הממד האלגורי והאבסורדי של הסיפור, ב"אלוהי הקטל" דווקא ניתנות לכך סיבות מוחשיות. בכל פעם שאחד מן הארבעה עומד לסיים את הדיון, שלא היה בו טעם מלכתחילה, קורה משהו מאולץ אחר ומאפשר למשוך עוד קצת את העלילה.

      המהלכים הללו הופכים את המתרחש לכפוי ולא אמין באופן מהותי, אבל הם מאפשרים ל"אלוהי הקטל" להרוויח מספיק זמן כדי לדון בכל נושא אפשרי שעל סדר יום של זוגות מבוגרים. וכך, בדיוק כמו ההצגה שעליה הוא מבוסס, מתגלה הסרט כמוצר המושלם לאותם ערבי הווי של ועדי עובדים הנפוצים בישראל, המשלבים הקרנה והרצאה מקדימה.

      תמונות מתוך הסרט אלוהי הקטל (יח"צ)
      "אלוהים ישמור, ראיתם מה עולה כשמגלגלים את רומן פולנסקי?" מתוך "אלוהי הקטל"

      הודות לפזרנות של התסריט, ההרצאות הללו יכולות להיות כמעט על כל נושא פסיכולוגיסטי-סוציולוגי שבעולם. אחרי הכל, על מה הגיבורים לא דנים פה? על הניוון הקפיטליסטי, על העימות בין קריירה וחיי משפחה, על הצביעות הבורגנית, על האלימות הטבועה באדם, על ההונאה שבזוגיות ומה לא. במובן מסוים, "אלוהי הקטל" הוא בעצם תוכנית לקט של "קשר משפחתי".

      כל הדיונים הללו באים לידי ביטוי בצורה שכמעט ואין בה מידה של עידון, וגם מבשילים לכדי מסקנות צפויות למדי. אכן, כפי שהזהירו את בונואל ב"חצות בפריז", הסיטואציה הזו תגלה לנו כי ברגע שמורידים מהם את המסיכות, גם בני אדם מעונבים הם לא יותר מבהמות קטלניות.

      ההבדל הוא שבשעה כי ב"המלאך המשמיד" וביצירות אחרות שעסקו בנושא הכאוב הזה, נראה היה כי הדבר נועד למתוח ביקורת אמיתית על המין האנושי ואולי גם להעיר אותו, כאן נדמה כי פולנסקי משתמש בנקודה זו בעיקר לשם שעשוע. בהתאם לרפיסות ולחוסר האמונה ביכולת להביא לשינוי שאפיינו את העולם עד לפני שנה, נראה כי "אלוהי הקטל" נאנח בציניות ובהשלמה עם מצבו של המין האנושי, ולא באמת מתרעם עליו.

      תמונות מתוך הסרט אלוהי הקטל (יח"צ)
      אם כריסטופר וולץ מופיע במערכה הראשונה, עוגה תופיע במערכה השנייה. השחקן האוסטרי עם קייט ווינסלט ב"אלוהי הקטל"

      דוגמה לזאת היא הרגע הבולט ביותר בסרט, שמבליט את הוולגריות המובנית של המקור. בקטע זה, אחת הדמויות, ודווקא זו האלגנטית ביותר, פותחת את לועה ומקיאה את כל תכולתו על ספרי האמנות יקרי הערך שבדירה. למען האמת, זהו רגע משעשע למדי, אבל אפשר היה להעריך אותו יותר לו ברוחו של בונואל, היה מתפתח בצורה בועטת לחלוטין, ומוביל לכך שכל הדמויות יתחילו להקיא אחת על השנייה וייצרו במקום כאוס אמיתי. אך מטרתו של "אלוהי הקטל" אינה לטלטל את הבורגנות אלא רק לעקוץ אותה, ובהתאם לכך פרובוקציה קלה זו מתחלפת במהרה בתעלול פרובוקטיבי אחר. זאת כיאה לאופיו הבוטה והשטחי של הסרט כולו, שאינו אלא פורנו של סבל בורגני.

      כל זה לא בא לומר כי "אלוהי הקטל" אינו מבדר. בדרכו, הוא מהנה למדי. קודם כל, זה נובע מעבודת הבימוי של פולנסקי. משום מה, היו כאילו שטענו אוטומטית כי הסרט "תיאטרלי", אך למרות המקור שלו ואופיו הקאמרי והקלאסטרופובי, הוא רחוק מלהיות כזה. הבמאי הוותיק משתמש כאן בשלל אמצעי מבע כדי להעניק לו ערך קולנועי, והוא עושה זאת היטב. השימוש שלו בזוויות צילום, למשל, ממחיש שוב ושוב את העליונות או הנחיתות של הדמויות. נוסף לכך, תנועות המצלמה שלו מתרגמות לשפה חזותית את המחנק שהן חשות, וגורמות לסיבובים בדירה להרגיש כמו שיטוטים בצוללת.

      כמו כן, כמצופה מסרט שאסף ארבעה משחקני האופי הטובים בימינו, עבודת המשחק בו מדויקת וחזקה, גם אם מעט מנייריסטית. המניירות הן בעיקר מנת חלקו של כריסטופר וולץ, שנראה כי הוא ממחזר את הדמות שכבר גילם ב"ממזרים חסרי כבוד", "הצרעה הירוקה" ו"מים לפילים", ובעיקר מעורר רצון לחזות בו סוף כל סוף מגלם טיפוס שלא ניחן במידה של סדיזם פסיכוטי.

      תמונות מתוך הסרט אלוהי הקטל (יח"צ)
      תשובת סרטי המוזיאון ל"אני פה בגלל אשתי". ג'ון סי.ריילי וג'ודי פוסטר ב"אלוהי הקטל"

      לסיכום, בסיסי ככל שיהיה, התסריט בכל זאת רהוט, ופה ושם יש בו גם כמה אבחנות שמתחבאות בצורה ערמומית ולא בוטה. כך, למשל, "אלוהי הקטל" מקפיד שלא לומר זאת מפורשות, אך מרמז מתחת לפני השטח כי גם במצב של עימות בין-זוגי ובין-מעמדי, שני גברים בכל זאת תמיד יתחברו זה לזה ממש כמו צמד גורילות בחיק הטבע.

      אבל גם האמירה הזו לא חדה ומקורית באופן משמעותי ממה שאפשר היה למצוא, לדוגמה, בפרסומת הבבונים של שטראוס, ונקודה זו אולי מתמצת את ערכו האמיתי "אלוהי הקטל". הוא מוצג כסרט איכות של אחד מגדולי הבמאים האירופאיים ומוקרן במוזיאון תל אביב, אבל האמת שאינו מתוחכם בהרבה מהצגות בסדר הגודל של "אני פה בגלל אשתי". אז כן, זה בידור וזאת תרבות, אבל ברמה נמוכה.


      "אלוהי הקטל": איפה ומתי רואים?