למה לערב הורים?

מבלי להיגרר לקנטרנות ובכיינות – שני אזורים אהודים עליי במיוחד בדרך כלל – אנסה לשמור על איפוק ועל רזון, על מנת לא להסיט את נושא הרשימה אל סגנון כותבה ובמטרה להפנות את קוראיה הענייניים לתוכנה ולקושיותיה בלבד.

כשהתקבלה ההחלטה לאפשר את תגובות הגולשים, לא היה שמח ממני עליה. בהן צדק. האינטרנט הוא מדיום אינטראקטיבי, כוחו בזמינותו, במהירות התגובה שלו ובפינג-פונג שהוא מאפשר למשתמשים בו, הן עם התכנים המשתנים ומתעדכנים בו תדירות והן עם כותבי הרשימות. הצורך להגיב על ידיעה בעלת אופי חדשותי, והעובדה שהדבר אפשרי במרחק הקלדה אחת, הופך את הקריאה בתגובות הקוראים לססמוגרף מעניין – גם אם לא מייצג – של הלך הרוח של קהילה מסוימת כלפי אירוע או התרחשות.

אולם מעניינות יותר, לדעתי, הן תגובות הקוראים לביקורות המופיעות כאן – במדור התרבות – המהוות משוב מיידי, לעתים מפתיע בעוצמות שהוא מעורר, אך בכל מקרה מבורך, על שום האפשרות שהוא מציע, לי ככותב במדור, להציץ אל הצד האחר ולנהל מה שכמעט ומתקרב להיות דיאלוג עם הקהל הווירטואלי, הסמוי מעין, של רשימותיי (כאן המקום לציין שהדברים הרשומים מובאים על דעתי בלבד ואפשר שלמי מחבריי תהיינה השגות עליהם). כל עיתונאי, מבקר, או כל מי שמשתמש בתקשורת כמדיום צמא וסקרן מאוד לדעת כיצד נקראו דבריו, כיצד הם מתיישבים עם דעת קהל קוראיו ואם אכן אותם דגשים שהוא מעמיד – כמו גם סגנונו ואבחנותיו – נופלים על אוזניים קשובות ואוהדות. ברמה הבסיסית ביותר יש בעניין שמייצרות התגובות חיפוש אחר אישור והכרה, כמו גם וריאציה על קריאה לאהבה. אינכם מופתעים, בוודאי.

אולם בחודשים האחרונים התחוור לי כי ערוץ התקשורת שנפתח למגיבים הפך אותי לקורא מבולבל והדיוט לא קטן בכל האמור להבנת הלך הרוח של המגיבים, כמו גם אופי תגובותיהם והמניעים העומדים להם. יותר מפעם אחת ניסיתי לרדת לסוף דעתם ומניעיהם של מגיבים וכל שהעליתי בידי היא רשימת שאלות שברצוני לשתף אתכם בה.

1. מיהו המגיב "הממוצע"? – האם כל אחד? אני סבור שלא. אולי קבוצה אגבית ושולית המחפשת כל דרך להשמיע דברה בכל מדיום אפשרי? גם כאן, נדמה לי שלא. אם כן, מדובר בקבוצת ביניים. במגיבים שניתן להרכיב מהם חתך – בדרגת ייצוג מסוימת – של הקוראים באתר. ובכל זאת, נדמה לי שרבים אינם מגיבים ורבים המגיבים השבים ומגיבים, לעתים בכמה שמות בדויים, ממניעים סתומים עבורי.

2. מדוע ביקורות שליליות זוכות למספר תגובות רב לאין שיעור לעומת אלה הטובות? – כמי שחתום על ביקורות אוהדות לצד חראקיריים לא מעטים, הנתון הבדוק היחיד שהעליתי הוא כי ביקורות אוהדות זוכות למעט מאוד התייחסות ותגובה ואילו הללו המזמברות מופגזות במספר תגובות אדיר. הדבר נכון לגבי כל הכותבים, בכל התחומים, עם סטיות קלות, בהתחשב בכותרות או בסגנון הכתיבה. על כל פנים – המתאם פשוט: שסף גרון – יתייחסו אליך; תן שאפו – לא תזכה בהינד עפעף. והמוזר מכל – בביקורות התוקפניות יותר, אחת התגובות החוזרות החביבות על הגולשים היא: "מדוע אינכם יכולים לכתוב דבר טוב לשם שינוי?". אז זהו, שאנחנו כותבים, אבל נדמה שאת אף אחד זה לא מעניין.

3. מה פשר לשון הביבים בה משתמשים רבים מהמגיבים? – תופעה זו היא בעיניי המוזרה ביותר. הלשון בה מרשים לעצמם חלק מהמגיבים להשתמש (ולא אחת החלפתי עם העורכים מהלומות על רקע הליברליות שהם מפגינים בכל הנוגע להעלאת כ-ל תגובה כמעט) תמוהה. האם זו הלשון בה הם משתמשים גם בשיח היומיום שלהם? האם כך הם פונים לחבריהם, או לעמיתיהם לעבודה, שלא לדבר על זרים גמורים? בוודאי שלא. יותר מכך, האם מי מהם (ויש גם רבים אחרים, חשוב להזכיר) היה מרשה לעצמו לנבל את הפה, לנאץ ולגדף עיתונאי במכתב למערכת או באי מייל לתא האלקטרוני שלו? בוודאי לא בהיקפים גדולים שכאלה. אפשר שהאנונימיות – שהיא אחת מאבני היסוד של המדיום – מאפשרת לרבים לעשות שימוש בלשון ובסגנון שהוא רחוק מאוד מלהיות ביקורתי, ציני, או אירוני. במקרים לא מעטים אני נתקל בשנאה, שנאה של ממש. והאמת היא, שפשר העניין נבצר מבינתי.

4. מה פשר הטינה האישית לכותבים ולמבקרים – החוצה לא אחת גבולות של טעם טוב? – ובאותה נשימה: רבים מחיצי התרעלה מופנים באופן אישי לכותבים. מעטות התגובות המתייחסות לתוכן הרשימה או לטענות המועלות בה – גם אם במקרים רבים, יש רצון לייצר פרובוקציה וטלטלה, אין בכך כל בושה – תגובות רבות, רבות מדי, פונות לכותב עצמו, תוך הפגנת שנאה יוקדת לו ולו בלבד, אתם מכירים את המאטריה. והאמת היא, שעם כל הלגיטימיות שבדיון על סגנון האתר ואופיו, המרחק בין גידופים אישיים לשיח, עדיין רחוק למדי.

אין לי תשובות לשאלות. קיוויתי לקבל כמה ממכם.