מי אלה האחרים, החבר'ה של אהרל'ה?

הנה לכם הישראליות בת-זמננו בתרכיז סמיך: רק מעט פחות ממאתיים שנה לאחר מותו של הסופר והמחזאי הגרמני היינריך פון קלייסט (1777-1811), והנה נזרק שמו משני כיוונים שונים ("בבל" ו"הספריה החדשה") לבורסת ההימורים של פלנטת המו"לות בישראל, שהפכה מיד - כמו מבינה טוב יותר מכולם שעבורנו אין מחר אלא רק עבר - למרקחה. ודווקא לא היו אלה ענייני הדיומא הכרוכים בחוזקה סביב הדיאלוג הגרמני-ישראלי שהלהיטו את רוחות הניצים, וחלילה גם לא דיון מעמיק במהות שאליה הטקסטים של קלייסט חותרים. מקורה ותכליתה של הפרשיה בסיכסוך דמים סמוי-גלוי בין שני ארגונים על טיב הטמעתו של קלייסט בשפת הקודש המתרעננת. אכן, אנו דנים כאן באובססיות קשות. נכון, מעורבים גם תחושות שליחות פתולוגיות ויצרים. למעשה הקלחת מבעבעת בחומרים שקלייסט עצמו היה רוקח מהם מטעמים.

כי זהו קלייסט. יצירה של הרומנטיקה הגרמנית המאוחרת של תחילת המאה ה-19, שאכלה לארוחת בוקר את "ייסורי ורתר הצעיר" ו"ווילהל מייסטר בשנת חניכותו" של גתה ואת "ביקורת התבונה הטהורה" של קאנט, מאבות המזון של סוף המאה ה-18, אך פנתה גם מבחינת התוכן וגם מבחינת הצורה לאפיקים חדשים. ראשית, כביטוי להתנגדות נמרצת יותר לרציונליזם מזו של קודמיה, היא התעניינה בצדדים האפלים של חיי הרגש ובאלמנטים של מסתורין ופנטזיה. שנית, במין דחיפות לייצר ספרות אוניברסלית, היא הניחה את היסוד לפורמט הנובלה והסיפור הקצר, שמשלבים ריאליזם היסטורי ומוטיבים של אגדה. א.ת.א הופמן, שגתה תאב את נפשו, הפיץ את הבשורה באירופה כולה, עם אינספור סיפורי גרוטסקה. קלייסט, הכותב הבכיר השני של הסצנה, הסתפק - לצד מחזאות רבים (את "כד שבור" הנודע דווקא הסכים גתה להפיק) - בשמונה נובלות וסיפורים (כולן באסופה של הספריה החדשה בתרגומו של רן הכהן) שהתפרסמו בין השנים 1810-1811, זוג שנותיו האחרונות בין החיים.

ואולי אל הצלילה לתוך הנובלות כדאי להגיע מסוף סיפורו של קלייסט. בשנת 1811 ירה זה, במסגרת הסכם מקדים, בראשה של אשה חשוכת מרפא על גדת אגם ואנזה ומיד לאחר מכן הפנה את האקדח לראשו שלו. מה הביאוהו למעמד הטרגי? כרגיל, אכזבה נואשת מהיכולת לחיות את החיים כפי שנועדו לאדם ותחושת חוסר ערך מועצמת בהתנכרות מצד שועי התקופה וגתה בראשם. עד אותו רגע הספיק קלייסט – בתנועה כרונולוגית לאחור - להתמקם בלב הפעילות הספרותית והעיתונאית של ברלין, לשבת בכלא הצרפתי באשמת ריגול, להילחם בשנית בשורות צבא פרוסיה נגד צרפת, להשמיד חלק ממחזותיו, לכתוב מחזות בשוויץ, להתוודע בשנות נעוריו אל הפילוסופיה של קאנט ורוסו, להילחם בראשונה בשורות צבא פרוסיה נגד צרפת ולהיוולד בפרנקפורט.

את "מיכאל קולהאס", מושא המאבק הנזכר למעלה ואולי יצירתו הכתובה השאפתנית והמרתקת ביותר של קלייסט העומדת במרכז הקובץ, מתבקשים להכיר במהלך חייהם חלק מתלמידי התיכון בישראל וסטודנטים רבים בקורס ל"תולדות תרבות המערב". הם אינם עושים זאת, וחבל, מאחר ובאמת קשה להפריז באיכויות שלה כיצירה פיקרסקית אלגורית שמאכסנת בתוכה את כל מה שרוצה קלייסט לומר על רוח האדם האמיתית בעולם שאי אפשר להבין את מבנהו לאשורו, אליבא ד'קאנט. תוך התבססות על מקרה אמיתי מהמאה ה-16, של סוחר סוסים שיוצא למלחמת חורמה במערכות השלטון, נבנה עולם שבו מושגים אקסיומטיים לחברה האנושית - כמו "צדק" שאותו רודף באובססיביות לא-תבונית הגיבור - מאבדים את משמעותם, תבניות חיים מתנפצות, דמויות מיתיות כלותר מונפשות וההיסטוריה משוכתבת. בקיצור, יצירה שניצבת איתן גם היום, על הגבול שבין רומנטיציזם ופוסטמודרניזם.

ארבעת הסיפורים הטובים ביותר לטעמי הנכללים בספר - "המרקיזה פון או…", "רעידת האדמה בצ'ילה", "הדו-קרב", ו" האסופי" - ממשיכים את הקו הפילוסופי-אסתטי של קולהאס. בכולם מחולצת העלילה אל מחוץ לגרמניה של העת ההיא, כדי לנפוח בהם מעין רוח אגדתית. דמויות המפתח של קלייסט רודפות אחר מושאי תשוקה מומצאים, לעתים חסרי כל אחיזה במציאות, אם על רקע אידיאולגי ואם כצורך פנימי, עד שהן חדלות להיות אדם ונעשות לכסות אנושית של התשוקה עצמה. אך בפועל הן מחוללות סערות שרק מרחיקות אותן מהשבעת תיאבונן, ועל כן חותרות תדיר בחייהן אל רגע של איבוד עשתונות, שלעתים גורר היכנעות מלאה לאפשרות של מיתה. ממש כמו המוות על גדת אגם ואנזה, שאמנם לימים, בעולם מסודר יותר, תהגה לחופו גם טרגדיה אנושית גדולה הרבה יותר מזו שהביא על עצמו קלייסט, אך עם זאת, לומר עליו שחי את האמנות שלו לא תהיה בשום אופן הפעם קלישאה.