במקביל לקו האסקפיסטי של הקומדיות הישראליות שמשתדלות לעשות שמח מהישראליאנה גם כשממש אין ממה, מתפתח קו יציב ושונה בתכלית של הדרמות בטלוויזיה שלנו: בלא מעט מהסדרות המובילות של השנה-שנתיים האחרונות, בולט תהליך של התבוננות פנימה ועשיית חשבון נפש, ואפילו נסיון לתיקון היסטורי. "בלו נטלי" שלחה מבט נוקב ואפל לתעשיית הסחר בנשים; "אורים ותומים" התחשבנה עם הישיבות התיכוניות והקודקס הפרטי והמתבדל שלהן, ו"תמרות עשן" קילפה את התשתיות היציבות למראית עין של הישראליות.
עכשיו מגיעה "יחפים" של אורי סיון ("בטיפול", "שבתות וחגים"), שעוברת דרך ציר הזמן מהקמת גרעין קיבוצי בשנות השלושים ועד התפוררות החזון השיתופי דרך שלושה דורות של משפחה אחת שגדלה ומסתעפת יחד עם הקיבוץ.
תחילתה של המיני סדרה בראשית ההתיישבות הקיבוצית; צבי, (אוהד קנולר בתפקיד פגיע ועדין) עולה מהונגריה לישראל בשנות השלושים עם זוג חברים אריה, (ישראל פיטרמן) ואווה, (שרה אדלר) כדי להצטרף לגרעין קיבוצי וממתין לאהובתו (מארינה מקסימיליאן בלומין) שתצטרף לחלומו. סיון מעביר היטב ובפשטות את התחושה שישראל של לפני קום המדינה, על ערכיה הסוציאליסטיים והאקלים הים תיכוני שלה מקבילים לנחיתה על פלנטה אחרת עבור האירופאים בני הבורגנים שהגיעו עם מזוודה מלאה באידאלים ובגדי ערב לא הולמים. המפגש המהמם עם הארץ ועם הצברים הנוקשים (ביניהם יחזקאל לזרוב ו-ורד פלדמן), מזעזע את העולים עד לכדי היטמעות ואפילו התעלות על בני המקום, או לחלופין פרישה, התרסקות והפיכה לנטע זר באופן תמידי.
בהמשך הסדרה כל פרק מ"יחפים" עוקב אחר תקופה שונה בקיבוץ עין דרור הצומח מערימת עפר, ובקפיצות זמן אנו פוגשים את הקיבוץ ההופך למכונה יעילה ומופת של ישראליות; למקום מבלבל שבו אלו שגדלו כאחים הופכים לבני זוג או ליריבים ותחושת גילוי העריות הקיבוצית תופסת את כולם לא מוכנים; ובהמשך עוסקת "יחפים" גם במרידה ובהשלמה עם החיים הקיבוציים.
"יחפים" דורשת הסתגלות מעט שונה מצד הצופה שרגיל לקצב הטלוויזיוני התזזיתי ויש לה כמה בחירות אמנותיות לא טריויאליות, חלקן מוצלחות מאוד (ומתפתחות בפרקים הבאים), וחלקן מנכרות מעט את חווית הצפייה. הבחירה להצמיד קול מספר (אלון אבוטבול) מביאה לכך שסיון נשען עליו ועל העברת המידע שלו מעט יותר מדי, ונוצר מצב שבו יותר משאנו רואים את המתרחש מספרים לנו עליו. גם כשאנו שוקעים בתוך העלילה המעניינת ומתמסרים לדמויות, קול המספר חוזר ושולף אותנו משם החוצה למבט חיצוני ומרוחק יותר. לפעמים זה פיוטי, לפעמים זה קוטע את הרצף.
גם העובדה שלמרות שתחילת העלילה נטועה בשנות השלושים הארצישראליות, הדיאלוגים מודרניים כמעט לחלוטין, ואין התייחסות שפתית לשפה השונה, מעט צורמת. נדמה שעם הילוך זהיר בין הטיפות, אפשר היה לתת טיפול היסטורי יותר בדמויות שהיה מוסיף לאמינות ותואם את העיצוב האמנותי של הפרק הראשון. הבחירה להמשיך עם הליהוק המקורי, ובהמשך הפרקים להזקין את הדמויות, היתה עשויה לחרוק, אבל דוקא כאן, המעבר נעשה באופן חלק, והאמינות אינה נפגמת. אפילו יש בזה יופי מיוחד.
אבל האפקט של "יחפים" גדול ומרשים יותר מסך המרכיבים האמנותיים שלו, ולבטח חשוב יותר מהם. לאחר כמה סרטים וסדרה תיעודית אחת ומרשימה על הקיבוץ, מתמודד סיון לראשונה באופן דרמטי עם הבנייה והפירוק של המפעל הקיבוצי. ההחלטה שלא לנסות לפצח את המכלול של קיבוץ, אלא להתמקד בתולדות משפחה, הופכת את "יחפים" לסדרה עדינה ומרגשת על יחסים בין דוריים ועל השתנות והתפרקות האג'נדה ככל שהדברים הופכים לאישיים יותר.
סיון לא מיישר קו עם הנטייה של העשיה הטלוויזיונית הישראלית להיות בוטה ומזעזעת במתכוון, וטוב שכך. נראה שהוא מאמין בחזון השקט שלו, ובתבונה של הצופים ולא חש את הצורך להפגיז את החושים כדי לטלטל אותם בכוח. כל אלו הופכים את "יחפים" לסדרה אחרת, שהאחרות שלה הופכת אותה למשב רוח רענן על המסך המותש שלנו.
"יחפים": הצצה לסדרה
ומה אתם חשבתם על "יחפים"? שתפו אותנו בפייסבוק