פולחן במבחן: קלאסיקות קולנוע במבחן הזמן

פולחן במבחן: "משפחת טננבאום" היה ונשאר סרט מושלם

בשעה שכל מאפייניו הסגנוניים כבר הפכו למניירות, עוצמת הרגשות ב"משפחת טננבאום" בן ה-10 רק מתחזקת עם השנים. הילי עמנואל, דניאל סיוון וגרדה גלזר מסבירים למה

  • משפחת טננבאום
מערכת וואלה!

ידעתי כי זה לא יהיה פשוט למצוא כאלה שיאותו להעמיד במבחן את "משפחת טננבאום", סרטו של ווס אנדרסון מ-2001 אבל לא שיוויתי בנפשי עד כמה זה יהיה קשה. פוסט פייסבוקי תמים שחיפש אחר מי שלכתחילה לא אהב את הסרט, או אפילו סתם מעט קץ בו עם השנים, הוביל בעיקר לתגובות ברוח "אל תיגע לי בטננבאום!". זו היתה הוכחה נוספת לכך כי גם בעידן שבו תמיד יהיה מישהו שחייב להרוס את החגיגה, פה ושם נותרו עוד פרות קדושות.

באופן אירוני, דווקא סרט כל כך לא פופוליסטי של יוצר כה ייחודי, הוא קונצנזוס שכזה, לפחות בקרב חבורה גדולה למדי שאפשר למנות בה סטודנטים לקולנוע וקולנוענים, היפסטרים ובוהמיינים, וכאלה שבספירה דמוגרפית יקטלגו אותם כבעלי נטיות ארטיסטיות או סתם כטיפוסים רגישים. עתה, בדיוק עשר שנים לאחר צאת "משפחת טננבאום", זו ההזדמנות להבין מדוע דווקא הוא, בתוך כל מכלול העבודה של אנדרסון ובין יצירות רבות שהגיעו לאקרנים בתור הזהב של האינדי האמריקאי, נהיה לפולחן כזה? (אבנר שביט)

טוב לדעת (מקודם)

איך לבחור את מערכת הישיבה המתאימה ביותר לסלון שלכם?

לכתבה המלאה
מאחורי השנינות, מסתתרת יבבת בכי. מתוך "משפחת טננבאום" (צילום: imdb)

בחיים, אנחנו נשארים עם הכאב / דניאל סיוון

בפעם הראשונה שראיתי את "משפחת טננבאום" הייתי הרבה יותר צעיר. הקרקס האסתטי, מן הסימטריות העיצובית ועד הפונט של הכתוביות, הבהיר שאולי עדיף לי להישאר בתחום הדוקומנטרי, כי שפה קולנועית כזאת אני ממילא בחיים לא אצליח לייצר.

עשר שנים לאחר מכן, השפה של אנדרסון הפכה לשטאנץ, שירי הסיקסטיז הם כבר מצרך בכל סרט אינדי ואפילו הכתוביות המקוריות כבר נוטפות מאמץ יתר. ובכל זאת, "משפחת טטנבאום" רק הלך והשתבח, אולי מפני שהיום אני לא רואה רק את השנינות האנדרסונית, אלא מרגיש את הכאב שמבעד לה.

"משפחת טננבאום" נפתח בספר הנשאל מהספרייה. הוא זה שמציג לנו את הסרט ואת גיבוריו, וזה לא מקרי. ווס אנדרסון מתחבא מאחורי הספר, מאחורי המלאכותיות המוגזמת, הסיפור המופרך ועיצוב הדמויות המגוחך. הוא זועק לנו – תירגעו, זה רק כאילו. זה רק ספר, רק סרט, רק אגדה על משפחה. במהלך השנים, השפה הזו הפכה לחתימה שלו והאסתטיקה למעייפת, אבל כאן היתה לה הצדקה; אנדרסון מתחבא מאחורי השנינות שלו כדי להסתיר את היבבה הקטנה שהוא בוכה אל הכרית.

"משפחת טננבאום" היא כביכול קומדיה צינית על משפחה לא מתפקדת עם ילדים גאונים שגדלו להיות כשלונות, איש-איש בדרכו. אך זוהי רק עטיפה לווידוי קטן ומשפחתי שלא היה מבייש את ניר ברגמן. אך להבדיל מחיפה הקודרת של "כנפיים שבורות", אנדרסון מאכיל אותנו במרירות שלו עם כפית סוכר.

ואכן, הכל כאן מרגיש מומתק, מן הצבעים הבוהקים ועד הדיאלוגים השנונים. מאחורי כל אלו, מבצבץ האב הנעדר, האם המשותקת ושלושה אחים שגדלו ללא כל יכולת לייצר אינטימיות. הריחוק בין הדמויות נוכח בכל סצנה: בכל פעם שמישהו הולך להגיד משהו אמיתי, הוא מעדיף לשתוק או להגיד משהו טיפשי, ובדרך כלל נחתך לביט מוזיקלי לא קשור. אפילו השירים המלנכוליים שכביכול באו לשרת את המלודרמה רק מעצימים את התחושה שאלו לא החיים האמיתיים של הדמויות, אלא רק פנטזיה.

אנדרסון מודע לכל זאת. הוא יודע שהוא מחרב כל טיפה של רגש עם הבימוי המוגזם. הוא יודע שהפכנו אדישים, שרובנו צינים מדי כדי להכיל את ילדותו העגומה ומשפחתו המפורקת. הטננבאומים שוברים לנו את הלב בלי ששמנו לב, במרירות אינסופית שזולגת בין הסוכריות הוויזואליות.

בסוף מסע העליבות של הדמויות, אנדרסון משיל לרגע את מעטה הציניות ומעניק להן קמצוץ של גאולה; כל הגיבורים מגיעים להארה ולהשלמה, ואפילו המשפחה מתאחדת בדרכה. אך גם בקתרזיס הסופי, השנינות לא נעלמת ויחד עם ההילוך האיטי המטופש ושיר הסיקסטיז, אנחנו נזכרים שהגאולה לא אמיתית – אחרי הכל, כל זה היה רק ספר שהושאל מהספרייה. בחיים, אנחנו נשארים עם הכאב.

דניאל סיוון הוא קולנוען. סרטו האחרון, "נובמבר 08", יוקרן הערב (רביעי) ב-22:00. ב-yes דוקו.

לא רק יצירת אמנות גדולה, אלא גם תענוג מבדר. מתוך "משפחת טננבאום" (צילום: imdb)

כאילו לא היו דברים מעולם, תמיד חוזרים לחיק המשפחה / גרדה גלזר

לפני כעשור נקלעתי לסינמטק לגמרי במקרה להקרנה של "משפחת טננבאום". האסתטיקה, המשחק המבריק והפסקול המאני-דפרסיבי קנו אותי כבר מהדקות הראשונות. אפילו הסלידה העזה לגווינת' פאלטרו התפוגגה לרגע, אולי בגלל בלונדינית מלנכולית אחרת שמלווה אותה ברקע ומשלימה את דמותה, ניקו. בין לילה הפכתי לגרופית אדוקה של ווס וחבורתו העליזה, הכוללת את ביל מוריי, אואן ווילסון ושות' . ועדיין, לקראת הצפייה החוזרת, ניקר בי ספק שמא הצהרותיי הנמהרות על אהבתי הנצחית לראשון של ווס שתפס אותי, יתפוררו במבחן הזמן.

אך כששבתי אל חיק משפחת טננבאום הלא מתפקדת, גיליתי שעדיין קוסמים לי הצבעוניות המסנוורת על סף הקומיקס והמשחק הבלתי אפשרי בין הומור דק ומימד טרגי נלווה. דווקא בעידן בו מבטי בוז שבריריים ושתיקות ארוכות הופכים למילה גסה, הוא ראוי להערכה יתרה. בסרט המתוק-מריר הזה לא תמצאו מסרים חד משמעיים ופיתולי עלילה. אין כאן רשעים גמורים, כי אם דמויות אנושיות, מודעות לפגמיהן, שקל להזדהות אתן. עם צוות אדיר כזה של שחקנים, מוזיקת הרקע המרגשת היא בגדר רוח גבית שהופכת את היצירה לתענוג צרוף.

אל תתנו לריבוי המשתתפים המעוצבים כקריקטורה לכאורה להטעות אתכם. בבוא זמנה, מתגלה כל דמות במלוא עגלגלותה. בכלל, ווס אנדרסון לא ראוי להישפט בכלים הסטנדרטיים שבהם אנחנו מכריעים את הכף . "משפחת טננבאום" הוא סרט שבו הצורה והטאץ' מהותים לא פחות מהתוכן. זה מה שמעניק אלמנט בידורי טהור, אמיתי וכיפי שבסופו מוצפים בתחושת פיל גוד מתמשכת כמו שכל יצירה אמורה לתת. לא פלא, אם כן, שהוא גרר שלל חיקויים פוסט מודרניים. אך כל אלה מחווירים ליד השטאנצים העל-זמניים של המקור הטננבאומי: חליפות האדידס התואמות של צ'אז ובניו ארי ועוזי, המונית הצוענית, עכברי הניסוי שמסתובבים ברחבי הבית, כמו גם אואן ווילסון, שדמותו כמסטול בכובע הבוקרים עדיין משכנעת ומגוחכת בצורה שערורייתית.

ואין דבר סימבולי יותר לסיים אתו מאשר מרדכי, הציפור הנאמנה של ריצ'י טננבאום, שחוזרת אליו כעבור שנים בהבדל אחד - היא צימחה נוצות שיבה. הוא, כמו הדמויות כולן וכמו הצופים שגדלו על הסרט, עבר תהפוכות מסתוריות, אבל כאילו לא היו דברים מעולם, כשזמנו מגיע, הוא מתקבל כמו תמיד באותה אהבה, בחזרה לחיק המשפחה.

גרדה גלזר היא כתבת האוכל של "וואלה"!

מעל הכל, שיעור מעורר השראה. ציור של הילי עמנואל על-פי "משפחת טננבאום" (צילום: מערכת וואלה! NEWS, דיפולט)

מה נפלא הוא הרגע שאת מתחילה לחלום על שלמות / הילי עמנואל

בבית שהוא מוזיאון של צבעים עזים, קולאז' של טפטים בארוקיים ונאיביים וג'ונגל של פוחלצים ומדרגות, דרים להם מרגוט טננבאום היפה, מחזאית גאונית עם היסטוריה מינית פרועה שידועה בסודיותה הקיצונית, מעיל הפרווה שלה והסיכה שמסיטה לה את הקארה החלק הצידה; ריצ'י טננבאום, טניסאי חתיך ורגיש שמגדל בז בשם מרדכי עם קסדה קטנה על ראשו ומנסה להתאבד בגלל אהבתו הלא ממומשת, המאופיין בסרט ההזעה שעל מצחו ובדרך הקז'ואלית בה הוא לובש חליפה; צ'אז טננבאום, ממציאם של העכברים הדלמטיים, איש עסקים ואב חרד שהתקעקע בתור הפרסומת המוצלחת ביותר שאי פעם היתה לאדידס.

מה נפלא הוא הרגע שבו את מבינה כי זו את קובעת איך נראית המציאות שלך, שבו את מאפשרת לעצמך לחלום בראש איך החיים ה"מושלמים" נראים, ומתחילה לעגן בצעדים ממשיים את השביל שבו הם יהפכו למשהו מוחשי. מן הצפייה הראשונה ב"משפחת טננבאום" לפני עשור נשארו בי (ולבטח לא רק בי) פיסות של עולם טננבאומי, שהפכו במרוצת השנים לחלק מן העולם שאצלי בראש, הן ויזואלית, והן בכל הקשור לרוח הפרועה-אלגנטית של תושביו.

כשהאדידס פוגש את הבארוק. מתוך "משפחת טננבאום" (צילום: imdb)

היום, בצפייה שלישית, אני מתרגשת גם להיזכר בשיעור היצירתי שנטמע בי בלי להבין כבר בפעם הראשונה. אני מתרגשת מן התחושה שהסרט מעביר - שהוא לא יצירה פחדנית, אלא הולך עם הפנטזיה שלו עד הסוף ובונה אותה כעולם; עולם עגול וחכם, שיושב כל כך יפה ועונה בשפתו על כל השאלות שהתמודדות עם המציאות מעלה בפניו.

בצפייה זו, בניגוד לראשונה, אני כבר לא מרגישה שאנדרסון מביא למצוקות הלך אסתטי ערטילאי שלפני כן היה פרגמנטים שכולם הריחו באוויר, אלא אופפת אותי תחושה מוכרת ואני מרימה מבט ומתרגשת שוב. מתרגשת לראות בחלקים מהקירות של שביל הלבנים הצהובות שלי טפט אדום עם זברות ונגיעה של בארוק; מתרגשת להעיף מבט אל הארון הפנטסטי שלי, שלאט-לאט נרקם להוויה אמיתית, ולהבחין שם בחליפת אדידס, מעיל מינק בצבע בז' ומוקסינים בצבע שחור.

האתר של הילי עמנואל

"משפחת טננבאום": יש מי שיכול לא לאהוב? שתפו אותנו בפייסבוק

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully