נגד הדרת נשים: מוסיפים נשים לעולם התרבות

נשים כן מפרסמות מותגי ספורט, אבל עוד לא נמצא תחליף לכריסטיאנו רונאלדו הקורץ או ליאו מסי המחייך. מצד שני, פרסומות כמו זה שביים אלחנדרו גונזלס אינאריטו לנייקי לתקופת המונדיאל מזמן חצו את גבולות הפרסום הקונבנציונלי.

בנוסף, בעולם הנאור, כלומר לא בישראל, מקומן של הנשים במגרשי הכדורגל רק הולך וגדל, נראה שגם מנעד המלהטטים בפרסומות המרהיבות של נייקי, אדידס וריבוק, חייב לגדול. הוויכוח בארצות הברית בגלל פרסומת לריבוק שהציגה אשה, אבל רק מצד אחוריה, רק הראה שיש מקום וצמא לכך. מסקנה: בר רפאלי, הראי לכולם כמה את מתמצאת מחוץ לעולם של פלייסטיישן 3.

זה לא סוד שקודקודי עולם העיתונות הישראלי, הם רובם ככולם, גברים. ברור שיש את יונית לוי, אילנה דיין, שירה מרגלית ועוד בודדות שהגיעו לדרגות בכירות, אבל הטסטוסטרון
עדיין שולט באולימפוס התקשורתי.

הדבר בלט במיוחד בכנס אילת לעיתונות האחרון שלאחריו נשמעו טענות על המקום המועט שהוקצה לנשים בפאנלים, ובולט עוד יותר במדורת השבט האקטואלית, "אולפן שישי" בהנחיית יאיר לפיד. זה לא חדש שהמהדורה בהגשת הגבר-גבר לפיד, היא מעוז המאצ'ואיזם הישראלי. כשהוא מגובה בפרשנים שלצידו, מעביר לכם לפיד ליל שבת נטול נשים סמכותיות, דעתניות, שיש להן מה להגיד לאומה. פעמים רבות, האשה היחידה על המסך לצד חבורת הגנרלים היא שרה גבאי, המתרגמת לשפת הסימנים. זה חשוב, אבל זה ממש לא מספיק.

בשבוע שעבר, באופן חריג מהמקובל בדרך כלל, הצטרפה לפאנל רינה מצליח שעשתה עבודה מצוינת, לא פחות מכל אחד מהפרשנים שלידה. אין סיבה שהשתתפות של כתבת פוליטית בכירה לא תהפוך לדבר קבוע במהדורה; במיוחד, אם זה יכול לצמצם קצת זמן מסך לרוני דניאל.

בהנחה שמדינת ישראל נמצאת רק בהפסקה לקראת הרפתקה צבאית נוספת שתבוא בצורת ברירה או אין ברירה, גם ההפוגה הקלה שחש הקולנוע הישראלי בגזרת סרטי המלחמה לטובת סרטי המשפחה הלא מתפקדת, תיגמר בקרוב. שם, אין כבר כוחות לראות את היורים ובוכים האולטימטיביים ולצדם הדיון הכה שחוק, לעוס ונוראי לא פחות מהדרת נשים, אודות שחקנים שלא התגייסו בתפקיד קצינים מסוקסים.

כן, אם דמי מור היתה "ג'י איי ג'יין" אי שם ב-1997 הרחוקה כמו הנצח, גם מדינת ישראל יכולה להצניח לוחמת עמוק לשטח האויב. הליהוק המתבקש כאן, כמובן, הוא של עמית פרקש – בת למשפחה שכולה שבקולה היפה יכולה לפתור שתי בעיות: הדרת נשים וקול באישה. ווין-ווין, מלבד העובדה שבמלחמה אין מנצחים.

לרוב, התרבות הפופולרית אוהבת את הנשים שלה ליד מכוניות רק כשהן בבקיני קטנטן ומצוידות בקצת קצף לשיפור האווירה. שוק הפרסום במופע המוטורי הזה נשען רובו ככולו על גברים חזקים, שנוהגים בסלאלום מטופש במורדות הר שקר-כלשהו. בהתחשב בכך שבפעם האחרונה שבדקנו, לנשים עדיין מותר לנהוג ברוב מדינות העולם (בהן ישראל, בינתיים), לא ברור מדוע הן כמעט ולא זוכות לאחוז בהגה כשזה מגיע לפרסומות.

משרדי הפרסום השונים, שמתקשים להאמין שאשה יודעת מה זה שאסי, לא מבינים שגם נשים יכולות למכור - ולקנות - מכוניות ספורט. הרי בשביל לשכנע אותנו שכל מה שאנו זקוקים לו בחיים זאת מכונית נוצצת לא צריך את אלי אילדיס. מיקי חיימוביץ' עדיפה בהרבה.

איפה עוד חסרות לכן נשים בתרבות? ספרו לנו בפייסבוק