מי שצפה בסרט "החולמים" של ברטולוצ'י לא יכול היה לשכוח את הסצנות הארוטיות בין האח והאחות הצרפתיים והסטודנט האמריקאי. אבל ישנה עוד סצנה אחת שמצליחה להתגנב לזיכרון - זו המשחזרת את הריצה המפורסמת דרך מוזיאון הלובר בפריז מסרטו של ז'אן לוק גודאר "חבורה נפרדת".
ההומאג' המקסים הזה, כמו גם הקטע המקורי, מציג את הדהרה המשועשעת במוזיאון כאקט חתרני נגד הסדר הישן בכלל ונגד הנחות היסוד של עולם האמנות בפרט. פחות מעשור אחרי, נראה כי הריצה החופשית הזאת (יחד עם עוד כמה גורמים) הצליחה לערער גם את מעמדם של מוסדות האמנות המסורתיים שמחוץ למסך הקולנוע. הרי ארבע קירות לתלות עליהם בדים ממוסגרים הם כבר מזמן רק בגדר המלצה ואפילו אמנות הרחוב שבעטה ב"קופסה הלבנה" יורדת כבר חלק בגרון. למעשה, מזמן לא צריך לחצות את מפתן הבית כדי להיחשף לאמנות טובה - מספיק לפתוח את המחשב. מאותגרי סיבובי הגלריות ברחבי העיר יכולים למצוא במרחב הווירטואלי את כל מה שחדש, חשוב ומעניין בעולם האמנות.
גם גוגל הבינה את זה והציגה לפני כשנה את פרויקט האמנות שלה סיור וירטואלי במוזיאונים הטובים בעולם, מהטייט בלונדון ועד למטרופוליטן בניו יורק. הצעד החשוב הזה של קונגלומרט האינטרנט הענקי היה למעשה ניסיון להדביק את הפער מול מי שבאמת מובילים את הטרנד כבר זמן מה - הטמבלרים. בשונה מאחיהם, האתרים והבלוגים, הם ממקמים את הוויזואליה בקדמת הבמה ואת הטקסט משאירים לאחרים.
כך, באמצעות עיצוב המצע באופן אישי בידי המשתמש הפכו הטמבלרים למעין גלריות וירוטאליות. ההצמדה והשיוך של דימויים שונים זה לזה העתיקו את עבודת האוצרות מחללי המוזיאון והדביקו אותה על צג המחשב. על ידי הצגת יצירות מקוריות יחד עם עבודות של גדולי האמנים ואיזה שרבוט שנמצא בבלוג אהוב אחר, הטמבלר הופך מעוד אתר המראה אמנות לכזה היוצר אותה. האמירה האמנותית הטמונה בכך מכילה אפשרות לשינוי השדה האמנותי כולו.
נכון, לא כל הטמבלרים מוצלחים, מאתגרים ומציגים עבודות בלתי נשכחות - כאן בדיוק הטור הזה נכנס. הוא ילקט עבורכם את אלה המציגים אמירה מעניינת, יצירות יוצאות דופן ואוצרות בעלת משמעות כדי לסבר את העין ולעורר את המוח. אמנות בתנועה מתמדת בדרך אליכם.
אחד בשביל כולם, וכולם בשביל אחד
הטשטוש הפוסט-מודרני המוכר בין הגבוה לנמוך ובין היפה למכוער, בא לידי ביטוי בטמבלרים בעצם החיבור בין יצירות הנמצאות לכאורה כל אחת בקצה האחר של הסקאלה. בטמבלר "Joost lult wel" זה בולט במיוחד. אם נחתוך מקטע מסוים מהתצוגה ונתמקד בעבודה שלמעלה, נראה מה היה קורה אם ואך גוך היה מגיע לניו יורק במאה ה-21 "Stary Night" פינת טיימס סקוור.
הצבעוניות הדומה, פירוק המשטח למשיחות קצרות והתנועתיות הבולטת מחברים בין שתי העבודות, לפחות בדמיון (חיבור כזה לא מוזכר בטמבלר עצמו). אבל בפועל, העבודה הזו אינה מוצגת לבדה. "השכן" שלה מלמעלה הוא צילום נוף של צוקים וחוף ים ערפילי, ומלמטה קצת עירום נשי. נו טוב, זה לא הזיק אף פעם לאף אחד.
ההצגה של שלוש היצירות האלה אחת אחרי השנייה, ממחישה את המשותף להן - מרכז אנכי, החוצה את התמונה לשתיים ומושך אליו את תשומת הלב של הצופה. כך, נוצר רצף מעניין של נוף פראי, נוף אורבני ונוף אנושי.
האובייקט הנשי (רק אובייקט כאן, לא סובייקט) עובר גם בטמבלר "Ad hoc in vinces" טיפול מעניין. הפעם הוא לא מסתפק רק בחיבור שלו עם יצירות אחרות, אלא שובר ומפרק אותו בכמעט כל עבודה ועבודה. המרכז האנכי מוחלף כאן בטריפ LSD אופקי, צפוף וצבעוני.
שחקנית קולנוע מסרט פילם נואר שקר-כלשהו מפורקת בתהליך קוביסטי ומודבקת מחדש שפתיים במקום עיניים, לחי במקום פה. היא מאבדת את סימן ההיכר שלה - הגוף שלה, והמפגש שלה עם העולם באמצעות החושים מתעוות. אם נרחיק את הפוקוס מהעבודה האחת ונביט שוב בסטריפ כולו נגלה את אותה הדמות, או דמות בת שלה, משוכפלת שוב ושוב, מפורקת שוב ושוב כלואה בין כל יתר הדימויים בלי אפשרות להשתחרר, או להיגאל.
גם בטמבלר "Pulmonaire" השלם מפורק לחלקיקיו השונים הפעם מדובר בפסנתר המורכב ממה שנדמה כאינספור כפתורים שחורים ולבנים. כך החפץ חדל משימושו המקורי וחורג אל עבר תחום חדש אופנה.
אבל כלי הנגינה הזה לא לבד. לצידו ניצבות יצירות נוספות במונוכרומטיות אפרפרה או לחלופין, בצבעוניות חזקה ומתפרצת. השילוב בין הניגודים האלה לבין האובייקטים המצולמים הופכים את הטמבלר הזה למגרש משחקים משמח. הפסנתר, ההיפופוטם, מכונת הכתיבה, הנערה המעופפת והעשן הצבעוני נראים כולם כאילו נלקחו הישר מ"מדעי החלום" של מישל גונדרי. ומה שעובד עבור שרלוט גינסבורג וגאל גרסיה ברנאל ודאי מספיק גם לנו.
עם כך, בפרפרזה על ההתפרעות של ברטולוצ'י וגודאר בין כותלי המוזיאון, ניתן תמיד לשוטט במהירות בין שפע הטמבלרים ברשת אותם מוזיאונים הממשיכים להיווצר כל העת. אבל לפעמים כדאי גם לעצור, להתנשף ולהביט בעבודה; לעשות זום-אין בטמבלר ולהתמקד ביצירה אחת. אבל אסור לשכוח להתרחק בחזרה מעט אחורה ולראות את המכלול. כי כמו שרואים בווידיאו שיחתום את הטור הזה (ודומים כמוהו ינעלו את הטורים הבאים), בסופו של דבר, פעמים רבות השלם עולה על סך חלקיו.
Hero from Miguel Endara on Vimeo.