פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      "החתול של שרק": דמויות החתולים הבלתי נשכחות בקולנוע

      מגארפילד, דרך "אוסטין פאוורס" ועד "פריץ החתול" - יציאתו של הסרט "החתול של שרק" היא הזדמנות להיזכר בדמויות החתוליות הבלתי נשכחות שסללו לו את הדרך בקולנוע

      לכל מי שצפה בפרקים האחרונים של סדרת הסרטים "שרק" היה ברור כי דמות החתול במגפיים היתה הדבר הכי טוב בהם. לפיכך, היה זה רק טבעי שהחתול יקבל סרט משל עצמו, ובהתאם לכך נוכל לצפות מהשבוע ב-"Puss In Boots" בכיכובו, מערבון קומי באנימציה שקיבל בעברית את השם "החתול של שרק".

      סרט זה לא רק הופך לדמות ראשית את מי שעד עתה היה לו תפקיד משני בלבד, אלא גם מדמיין מחדש את ההיסטוריה של המערב הפרוע כאילו שהחתול היה הגיבור הגדול שלה. כך, אנו זוכים לראות קאובוי עם טלפיים, שבמקום לשתות וויסקי לוגם חלב, ובצד כלי הנשק יש לו גם זנב.

      דבר זה מחזק עוד יותר את ההשתלטות של החתולים על התרבות הפופולרית. "החתול של שרק" הוא הרי בסך הכל חוליה נוספת בשרשרת, שכוללת חוליות מפוארות בסדר הגודל של סרטוני היוטיוב למיניהם, רצף התמונות האינסופי באינסטגרם, להיטי רשת דוגמת "חתולנובלה" ועוד. בסך הכל, כפי שגם גל אוחובסקי למד השנה, החתולים ומעריציהם מולכים כרגע בעולם, והם האחרונים שאתה רוצה להתעסק איתם.

      כל זה, כמובן, לא קרה בבת אחת: הרבה לפני "החתול של שרק", ההיסטוריה של הקולנוע מלאה דמויות חתוליות בלתי נשכחות. חלקן היו סימפטיות יותר וחלקן פחות, אבל כולן פתחו לו את השער לתהילה, ועכשיו זו הזדמנות להיזכר בהן.

      "גארפילד"

      אהודים ככל שיהיו "החתול של שרק" ושאר בני מינו העכשוויים, היצור הצמרירי הגדול בהיסטוריה של התרבות הפופולרית היה ונשאר גארפילד. אחרי הכל, הקומיקס בכיכובו רץ מאז 1978 ומפורסם ביותר מ-2,500 כלי תקשורת - הסינדיקציה הגדולה מסוגה בעולם. הרבה לפני שהחתולים הפכו לקונצנזוס, החתול העצלן והנהנתן כבר תימרן את סביבתו ביד קשה, ובניגוד לעמיתו מ"טום ג'רי", עשה זאת בלי לחלוק את המרחב עם עכבר.

      בשלב מסוים, לאחר שעמד במרכז שלל ספיישלים טלוויזיוניים, גארפילד זכה גם לככב בסרט עלילתי באורך מלא, שבו לא אחר מביל מוריי דיבב את דמותו. זה קרה ב-2004, והתוצאה היתה כה מושמצת עד שהשחקן המוערך ניצל את הופעתו הקצרה בתפקיד עצמו ב"זומבילנד" (2009) כדי לבוז לה.

      ההשמצות היו מוצדקות, אבל אי אפשר לקחת מ"גארפילד" שני דברים: קודם כל, השילוב שלו בין אנימציה לשחקנים בשר ודם פתח את הדלת בפני סרטים נוספים שהשתמשו בטכניקה הזו ודווקא כן היו להיטי ענק, למשל "אלווין והצ'ימפנמקס" ו"הדרדסים". נוסף לכך, הוא גם הוליד סרט המשך, גם כן בהשתתפותו של מוריי, שלמרבה ההפתעה דווקא היה חביב ביותר.

      כישלונו של "גראפילד 2" גרם לכך שהפרקים הבאים בסדרה כבר דילגו על המסך הגדול, אבל בו בזמן החתול מסדרת "שרק" חיזק את מעמדו ודאג לכך שהקולנוע לא יהיה מיותם מטלפיים.

      "חתולים בצמרת"

      הרבה לפני "החתול של שרק" והאמת שגם לפני "גארפילד", הקדישו דיסני את אחד מתוצרי האנימציה שלהם ליצורים חדי-הציפורניים. זה קרה ב-1970, בסרט "חתולים בצמרת", שנרשם בדפי ההיסטוריה בעיקר בגלל שיר הנושא של מוריס שבלייה, שזו היתה העבודה הקולנועית האחרונה שלו.

      כמו כן, הקומדיה המוזיקלית של דיסני הקדימה את זמנה בכך שזימרה שירי הלל לחברינו בעלי תשע הנשמות הרבה לפני שזה היה באופנה, וגם התבססה על קיטש פריזאי עוד בטרם הדבר נהפך לנורמה בהוליווד.

      חוץ מזה, גם אם לא מדובר באחת הקלאסיקות הגדולות של האולפנים, "חתולים בצמרת" הוא עדיין אחד מן הסרטים הטובים ביותר שהללו הפיקו בתקופת הבצורת שבין מותו של וולט דיסני ב-1966 והפריחה המחודשת שלהם בסוף שנות השמונים.

      "פריץ החתול"

      בניגוד מוחלט ליצורים התמימים וזכי הלב שכיכבו ב"חתולים בצמרת", ניצב פריץ החתול, כוכב הקומיקס של רוברט קראמב שגם זכה לעמוד במרכז סרטו הארוך הראשון של ראלף בקשי מ-1972. דמות זו לקחה לכיוון מוקצן את התפיסה שהחתול יכול לשמש אלטר-אגו של היוצר או של הקהל.

      אצל גרפילד, ההנחה שחיית הבית יכולה להרשות לעצמה לעשות דברים שהאדם נבוש בהם התבטאה בסתם נהנתנות חסרת בושה. אך במקרה של פריץ החתול, הדבר כבר בא לידי ביטוי בהדוניזם מוחלט ופורק עול, כולל פריצות מינית.

      זה נשמע כמובן טוב על הנייר, אך למען האמת, לפחות בגרסה הקולנועית, "פריץ החתול" לא בדיוק יגרום לכם ללקק את השפתיים, ובמרחק השנים בטח שהוא מתקשה לנחות על הרגליים. עם זאת, הסרט פורץ הדרך תרם רבות לקידום ההבנה כי אנימציה היא סוג עשייה שיכול לפנות גם למבוגרים, ומובן שגם להכרה בחתול כדמות שיכולה לככב ביצירות המכוונות לקהל יעד זה.

      סרטי "ג'יימס בונד"/"אוסטין פאוורס"

      בכל המקרים הנ"ל, גם אם החתולים היו לעתים נלוזים, חצופים או סתם חסרי תועלת, הם תמיד היו בצד הטוב של המשוואה ובסך הכל הוצגו באור חיובי. עם זאת, בעידן שבו החתול עוד לא היה בגדר פרה קדושה, היו סרטים שביכרו דווקא לצייר אותו בהתאם למסורת הרואה בו כסמל לרוע.

      הדוגמה המפורסמת מכל היא כמובן סרטי ג'יימס בונד שבהם הופיעה דמותו של הארכי-נבל ארנסט סטאברו בלופלד. זו דמות שגולמה בידי ארבעה שחקנים שונים בשבע הזדמנויות שונות, אבל כמעט תמיד היתה חמושה בחתול פרסי לבן, שאותו נהנתה ללטף עת רחשה מזימות למיניהן.

      חתול זה הפך גם לאחד מסימני ההיכר של הסדרה כולה, ובהתאם לכך נוצרו לו חיקויים בפארודיות עליה. בעיקר, הוא היה בסיס למיסטר ביגלסוורת', ידידו הנאמן של דוקטור איוול, הרשע בסדרת סרטי "אוסטין פאוורס".

      בשל הצלחת שלושת פרקי הסדרה, מיסטר ביגלסוורת' נהיה מפורסם עוד יותר מן החתול שממנו שאב השראה, בעיקר בקרב הדור שלא ידע את שון קונרי ורוג'ר מור. בכך, הוא היה דוגמה לא רק לטירוף החתולים העכשווי, אלא לעובדה שבימינו החיקוי בדרך כלל מוכר הרבה יותר מהמקור.

      "האדם השלישי"/"שלום לנצח"

      היו גם מקרים שבהם החתולים לא ניצבו כגיבורים של הסרט אלא, בדיוק כמו שהחתול של שרק התחיל, כדמויות משניות שיש להן חלק מהותי בעלילה. זה, למשל, תפקידו של החתול ב"אליס בארץ הפלאות", וגם ב"האדם השלישי" של קרול ריד מ-1949, שנחשב אחת היצירות הקולנועיות הגדולות אי פעם, אם לא הכבירה שבהן.

      כזכור, במהלך הסרט מנסה הגיבור להבין האם חברו שנחשב מת באמת הלך לעולמו, או שמא הוא דווקא מסתובב לו ברחובות וינה. מכל היצורים החיים שבעולם, דווקא זה התמים ומלקק הרגליים הוביל אותו לפתור את התעלומה.

      מתוך הבנת מקומו המהותי של החתול ב"האדם השלישי", עשה לו רוברט אלטמן מחווה בפילם-נואר המודרני שלו, "שלום לנצח" (1973). בזאת הוא הדגיש את העובדה שגם לחיה הזו שמור מקום בקאנון הקולנועי.

      "A Cat In The Brain"

      נוסף לכל היצירות המוכרות הללו, הרשימה הזו לא תהיה שלמה בלי סרט האימה הפולחני של לוצ'יו פולצ'י, שכבר כיכב אצלנו ברשימת יצירות הזומבים הגדולים בכל הזמנים.

      פולצ'י, חובב חתולים גדול שגם הקדיש להם ב-1981 את סרטו "Black Cat", כיכב בעצמו תשע שנים לאחר מכן ב"A Cat In The Brain" פרי עטו. כאן, הוא מגלם את דמותו של במאי קולנוע שמתחיל להזות כי חתול מטייל במוחו, דבר שמוביל אותו לראות ולעשות דברים מזעזעים.

      בשעה שבסרטי ג'יימס בונד וב"האדם השלישי" החתול היה רק שותף פסיבי לרוע, כאן כבר אפשר למצוא אותו מתבוסס בדם. זה היה צעד נוסף בדרך לביסוס מעמדה של החיה הקטנטנה כמי שמסוגלת למלא כל תפקיד קולנועי שרק יוטל עליה.

      "כלבים נגד חתולים"

      לסיום, אפשר היה להמליץ שוב על סרט האנימציה הטרי "חתול בפריז", שכבר שיבחנו כשהוקרן בפסטיבל חיפה האחרון, או להתענג על החתולים המופיעים באופן תדיר ביצירות של אולפן האנימציה היפני ג'יבלי; לדון פעם נוספת ב"ארוחת בוקר בטיפאני", שזה עתה חגגנו לו 50 שנה, כדי לסמן וי על החתול שהולי גולייטלי חובקת; לקדם את "חתולים על סירות פדלים" תוצרת הארץ, שיגיע לאקרנים בפסח ויציג את החתוליאדה הגדולה בתולדות הקולנוע הישראלי, וכן את אחד מן המקבצים האקסצנטריים בהיסטוריה החתולית העולמית בכלל; ולציין עוד שלל חתולים שזכו להגיח בסרטי פולחן, מ"בית קברות לחיות" ו"הזבוב" ועד "מטריקס" ו"האלמנט החמישי".

      אך גם בהזדמנות חגיגית שכזו, ואפילו שאין מחלוקת על כך שהחתולים הצליחו להשתלט על המסכים הגדולים והקטנים, בכל זאת אין זה ראוי להכביר עליהם כל כך הרבה מילים בלי לומר משהו גם על כלבים. לכן, את המקום האחרון ברשימה, שהוא מקום של כבוד, מאייש סרט שיש בו המון מחברי משפחת החתוליים אבל גם הרבה מאויביהם הנצחיים – "חתולים נגד כלבים" (2001).

      הסרט הזה היה אמור להכריע סוף כל סוף את הקרב העיקש בהיסטוריה של חיות הבית, אבל למרבה הצער התגלה כמטופש ומרושל במידה כזו, שהוא לא היה קרוב להגשים את יומרותיו, וגם לא השאיר כל חשק לצפות בהמשך שלו.

      לחובבי הכלבים לא ניתנה ההזדמנות להוכיח כי הם במחנה הצודק, ותחת זאת הם נאלצו להמשיך ולצפות בעיניים כלות כיצד החתולים משתלטים על כל חלקה טובה ולא מותירים להם מקום לכשכש בו בזנב. אך אל דאגה, כולם יודעים כי כל כלב בא יומו, ולכן ברור כי גם עליונות החתולים היא עניין זמני. החתול של שרק אולי לוגם עכשיו חלב בנחת, אבל לא רחוקה השעה שבה מצעדים שכאלה יוקדשו ליריביו הנבחניים.

      "החתול של שרק": איפה ומתי רואים?

      מהי דמות החתול האהובה עליכם? ספרו לנו בפייסבוק