נפלו בעריכה: מרגול קיבלה חבר אמיתי בדמות גל אוחובסקי

גל אוחובסקי התייצב לימינה של מרגלית צנעני מהרגע שבו פרצה אותה "פרשת מרגול", שאפשר לומר שהסתיימה השבוע. הוא היה בדיונים, היה בביתה כשהגיעה למעצר הבית, כתב עבורה מאמרים בעיתונות והשיא - הגיע לגזר הדין כדי להעניק עדות אופי לטובתה.

תעשיות הבידור בכל העולם מלאים בסיפורים על חברויות אמיצות שהתפוררו ברגעי משבר שכאלה; על החברים הכי טובים שנעלמו ברגע שעולם הפלילים או משבר כלכלי או כל מרעין בישין אחר הפך לחלק מהמשוואה. אנחנו מחונכים לחשוב שברגע האמת אתה תהיה לבדך, בוודאי בעולם הבידור הציני והקר, ואיש לא ידאג לך מלבד משפחתך הקרובה.

אין שום דבר טוב בעבירת סחיטה באיומים ובוודאי לא בהרשעת בית משפט ואות הקלון הצמוד לה. עם זאת, יש משהו מחמם לב באופן שבו אוחובסקי פשוט היה שם בשביל חברה טובה, שלא משנה איך קוראים לה ומה עשתה. הוא היה שם, כפי שכל אחד מקווה שיהיו שם בשבילו.

אוחובסקי היה גם בהופעה הראשונה של מרגול

אולי הדבר שמעיד יותר מכל על היופי באלבום הבכורה של בני המה הוא העובדה שהפרויקט הזה גדול יותר מאהד פישוף, וגם גדול יותר מהטייטל "האלבום של יוצאי נושאי המגבעת". "בני המה" הוא אלבום שעומד בפני עצמו בזכות עיצוב אמנותי שלם, כתיבה מאתגרת וחכמה, סאונד שנלקח היישר מבית הספר של The Knife, היעדר יומרנות וחוסר סבלנות לבינוניות. התואר "רוצח" מוענק מדי פעם לשיר או אלבום או פרק בסדרת טלוויזיה שהצליחו לצאת מההגדרות המקובלות של "טוב" או "מצוין". האלבום של בני המה הוא אלבום רוצח.

ועם זאת, משהו קורה כשמתחילים הצלילים של "האלוהים שלי עייף" לעומת שאר השירים. אולי זו המיתולוגיה שנושא עמו אחד השירים המכוננים של נושאי המגבעת בגלגולה הראשון, ההוא של הקסטה; אולי זה בגלל שבאמת מדובר בשיר טוב מכל השאר. ואולי זה לא חשוב. האלוהים אולי עייף, המוזיקה הישראלית בוודאי עייפה. בני המה רק התעוררו.