"הקרקס הגדול של הרעיונות" של מיקי בן כנען: מקורי וכאוטי

"הקרקס הגדול של הרעיונות" הוא ספר פרוע וכאוטי שעוסק בשואה כאילו מספרים אותה לראשונה, ומצליח להישאר מלא אופטימיות ואהבת אדם

לילך וולך
25/12/2011

מיד כשנדמה לקורא בזמן הקריאה ב"הקרקס הגדול של הרעיונות" שהבין מהו לב הסיפור של הרומן האפי, המורכב והצבעוני עד השתאות של מיקי בן-כנען, נשמטת תחתיו הקרקע והוא שוב מרחף בחלל המבעבע של עולמה של הסופרת. ואולי עדיף כך – הרי אם יש דבר שניתן לומר על "הקרקס הגדול של הרעיונות" זה שהוא ספר שכל כולו ריחוף בנקודה חסרת בסיס. אותו שום-בסיס, השטיח המעופף שנמשך תחת רגלי הקורא בכל פעם הוא מתייצב שעשוי להישמע לאדם המערבי המקורקע, חובב הנדל"ן והביטוחים כסיוט – הוא הדבר הנפלא ביותר בספר/מסע הזה.

האם זהו סיפורו של פינקי הופסה, צעיר משונה מעט שמצייר ציפורים נכחדות, שכתוצאה מתאונה בילדות הפך לסינסתטי? האם זהו סיפורה של סבתו פוטרקו הופסה שמשקה קקטוסים בדמעותיה, ניצולת שואה ששרדה בזכות תושייה בלתי נתפסת? הרי כתוב בספר המשפט הנפלא "העולם מתחיל בילדה קטנה. נרדפת". ואפילו יותר מפעם אחת. והסיפור מתחיל בכלל בשתי קשישות חבוקות מחופשות כאילו ברחו מהקרקס, שנמצאו מתות בבית אבות בגלל דליפת גז. ובתווך – סיפור של אובך אפוקליפטי המשתלט על ישראל, אובך שמתפשט בד בבד עם מאניית קניות שמדביקה את המדינה.

אין צורך לבחור, אבל אם יש ציר שבזנבו בכל זאת יכול להיאחז הקורא שמוכרח שיהיה לו סדר הרי שזה המשפט הבא שנמסר מפי פינקי הופסה – "סבתא שלי אמרה
שהתנאי הראשון ליצירה הוא קודם כל בלגן. 'אז איזה כאוס יש לנו כאן?' היא היתה שואלת בהתרגשות". נראה שגם מיקי בן-כנען - כפי שאפשר היה לגלות כבר בספר הביכורים המקסים והחכם שלה, "אם החיטה" – מאמינה שכאוס הוא החומר הפורה שבו אפשר לשתול רעיונות ולתת להם להתפרע ולהוביל את הדרך; ושהוא אם לא הכרחי, לפחות החומר הבסיסי שממנו מורכבים החיים שאנחנו טועים לחשוב לבעלי נרטיב רציף.

טוב לדעת (מקודם)

האם בי-קיור לייזר באמת עוזר לכאבי ברכיים? זו האמת

מוגש מטעם בי קיור לייזר
אין תמונה. צילום מסך, מערכת וואלה!
לא משנה מאיזו נקודת מוצא מתחילים - מדובר בספר מעורר השתאות. עטיפת "הקרקס הגדול של הרעיונות"(צילום: מערכת וואלה!, צילום מסך)

יחד עם האווירה הפרועה והדמיון פורץ הגבולות של בן-כנען, "הקרקס הגדול של הרעיונות" גם מקיים מהלך סיפורי שלם ומרשים, כאשר הוא מגולל את סיפורם המורכב וחוצה היבשות של ארבעה קשישים שנפגשו בבית אבות ירושלמי, ומלווה אותם מילדות ועד ערש הדווי בחלקי חייהם הנפרדים והמשותפים. "הקרקס הגדול של הרעיונות" לוקח איתו את הקורא למסע מרתק להיסטוריה של מאה העשרים, ולא נפקד ממנו גם מקומה של השואה. ספרים אינספור כבר נכתבו על השואה, ובכל זאת "הקרקס הגדול של הרעיונות" מצליח לגעת בה בעדינות ובמקוריות, כמי שמספר זאת בפעם הראשונה.

למרות האווירה התוססת והתזזיתית, המעבר בין תקופות חיים שונות, ובין גיבורים שונים, מיקי בן-כנען לא משאירה שום דבר ליד המקרה, וכל המארג הפרום שאיתו מתחיל הספר, מתבהר וכל החוטים נקשרים היטב בסופו. התעלומות השונות והקשרים בין הדמויות נפתרים – והשאלות שנשאלו מקבלות תשובה ועוד מעבר לזה. דווקא חלקו האחרון של הספר, זה שבו מקבלים את כל התשובות, הקתרזיסים, וסגירות המעגלים השונות – הוא החלק הטכני יותר בספר. לעומת שלושת רבעי הספר הראשונים המסעירים, המרגשים והלא צפויים, עולה פתאום במאה הדפים האחרונים התחושה הכפויה שאנו לקראת הסוף ויש להתחיל לסכם עניינים.

ועדיין, יש להעריך את היכולת היוצאת מן הכלל להתפרש כל כך רחוק ופרוע, ולהצליח ולסכם בסופו של תהליך את הכל לכדי סיפור שעם זאת שהוא מופלא ויש בו יסודות פנטסטיים הוא גם קוהרנטי ויש בו מספיק מציאות כדי להתקבל כאפשרות חיים. ו"הקרקס הגדול של הרעיונות" הוא כל כך מקורי, מלא קסם וחום אנושי, שגם כאשר הוא מתאר זוועות הוא מצליח לעשות זאת מבלי ליפול לשנאה, לפלגנות, או להתחשבנות. ואם בכל זאת יש חומר אחד שמדביק את כל האירועים השונים שמתרחשים ב"הקרקס הגדול של הרעיונות"
הרי שזו איזו אופטימיות שמאמינה ביפה ובלא-מקולקל שיש עדיין בנפש בני האדם.

הקרקס הגדול של הרעיונות// מיקי בן-כנען, הוצאת אחוזת בית, 414 עמ'

  • מיקי בן כנען

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully