"שייקספיר אנד קומפני": סיפורה של חנות הספרים המיוחדת מכולן

"שייקספיר אנד קומפני" היא לא סתם מוסד ספרותי, היא אגדה חיה בפריז שנוצרה בדמותו המופלאה של מייסדה, ג'ורג' וויטמן, שהלך לעולמו. מסע בעקבות מיתוס

ארנון בן דרור, פריז
28/12/2011

מקלט, בית, חנות, מלון, תיאטרון, מוקד עלייה לרגל, מקור השראה – אלו הן רק חלק מההגדרות שעשויות להתאים למוסד המיתולוגי השוכן על גדות נהר הסן בפריז, "שייקספיר אנד קומפני", שאביו המייסד, ג'ורג' וויטמן, הובא בשבוע שעבר למנוחות והוא בן 98.

בני משפחה, חברים ומכרים - חלקם קרובים וחלקם פחות - נאספו בבית הקברות "פר לשז", כדי ללוות את וויטמן בדרכו האחרונה. רבים מהם הכירו את האיש המיוחד הזה, רק כי היו בין אלפי עוברי האורח שהלין בחנותו מאז הוקמה ב-1951. צעירים ומבוגרים, סופרים מתחילים וסטודנטים חסרי פרוטה, נוודים ללא קורת גג וסתם תמהונים - לכולם היה מקום בצל קורתו של וויטמן, בתנאי שחיבב אותך.

וויטמן ירש את שם החנות מסילביה ביץ', מקימת "שייקספיר אנד קו" המקורית, שהיתה בית לסופרים כמו ג'יימס ג'ויס וארנסט המינגווי במחצית הראשונה של המאה ה-20. ביץ' ראתה באמריקאי האקסצנטרי תכול העיניים את ממשיך דרכה, ובמותה העבירה לו את הלפיד ואישרה לו להשתמש בשם האייקוני. בשנים האחרונות נטלה ביתו של וויטמן, סילביה - הקרויה על שם אותה סילביה ביץ' - את ניהול החנות, וכן את האחריות על בחירת דרי המקום. אולם המוטו שתבע וויטמן ממשיך להנחות אותה: "אל תהיה בלתי מזמין לזרים; הם עשויים להיות מלאכים בתחפושת".

טוב לדעת (מקודם)

נתפס לכם הצוואר? הגיע הזמן לשחרר בטיפול ביתי וטבעי

מוגש מטעם בי קיור לייזר

הקסם של "שייקספיר אנד קומפני":

המקדש הספרותי הקטן שהקים וויטמן מול קתדרלת נוטרדאם בפריז היה מעין אוטופיה סוציאליסטית שהפכה למציאות. סיפור הצלחה בלתי אפשרי - ככל שהחנות הרוויחה פחות, כך היא הפכה למצליחה יותר, ולמעשה לאחת מחנויות הספרים המפורסמות בעולם, אם לא המפורסמת שבהן. וויטמן אמר פעם כי "ספרים הם השתקפות של הדמיון, ולכן חנות ספרים צריכה לשקף את הדמיון הזה". המקום שאותו ניהל בחדווה גדולה כ-60 שנה עומד בדרישה הזאת עד היום – מעין אגדה חיה בליבה של פריז.

וויטמן הציע לאורחיו מיטה ללון בה, ומטבח רעוע לנסות ולבשל בו. אולם התנאים החומריים הבלתי מספקים (אחרי הכל ,זה בחינם) לא הפריעו אף פעם לאורחים-הנוטים-ללון להירתם במלוא המרץ למען הצלחתה של החנות. בתמורה למיטה שהציע להם, דרש וויטמן מאורחיו לעזור לעובדים הקבועים איפה שרק צריך: סידור הספרים, סגירת החנות, הדבקת השטיחים, סחיבת סחורה וכד'. וכמובן התנאי הראשון – נקו אחריכם. בימי ראשון היה עורך את מסיבות התה הידועות שלו, שכללו פנקייקים מעשה ידיו (שלא להתפאר, לפי עדויות).

וכך, בשבוע החולף מאז מותו הוצפה הוויטרינה של החנות בפרחים, מכתבים, ספרים ותמונות, שהקדישו ידידים ולקוחות לזכרו של האיש בעל החזון. תמונותיו מתקופות שונות ניבטות מבעד לטיפות הגשם שעל חלון הראווה: פעם מוקף בחברת משוררי "דור הביט", אלן גינזברג וג'ק קרואק, שנהגו להיאסף בחנות בשנות ה-60, ופעם לבוש בגלימה וגובה כסף בקופה הראשית כאחרון עובדים. גם אתר האינטרנט של החנות, כמובן, התייחד עם זכרו של וויטמן, ופורסמו בו מועדי ההלוויה והרמת הכוסית לאחריה.

פרידה עם "You Are My Sunshine". לוויתו של וויטמן(צילום: מערכת וואלה!, צילום מסך)

יום חורף פריזאי סגרירי היווה את הרקע להלוויה המיוחדת כל כך שערכו בני משפחתו של וויטמן וחבריו. בכניסה חולקו לבאי הטקס עלונים, ובהם השירים האהובים ביותר על המנוח. את הטקס האינטימי והמקורי ליוותה שלישיית גיטרה, סקסופון וקונטרבס שהורכבה מחבריו, וניגנה את השירים שאהב בין דברי ההספד. לקראת סוף הטקס, הצטרפו כולם יחדיו לשירת השיר "You Are My Sunshine", שהיה יקר במיוחד לליבו של וויטמן.

דברי ההספד הפואטיים של הדוברים ריגשו, קצת הצחיקו, העציבו ובעיקר ציירו דמות של אדם מיוחד. "האם מישהו מאיתנו באמת מכיר אותו?", תהתה בתו בדבריה. ואמנם, לא פחות חמקמקה מהגדרת המוסד שהקים, היא הגדרת האיש עצמו: סופר, משורר, איש תרבות, קומוניסט, בוהמיין, תמהוני, אידיאליסט, פרגמטיסט, פרובוקטור, בוס; אמריקאי בלב ובנפש עד יום מותו, אבל תושב גאה של פריז. "אמריקה היא מדינתי, אבל פריז היא ביתי", ניסחה זאת פעם פטרונית האמנים והסופרים שחיה בפריז במחצית הראשונה של המאה ה-20, גרטרוד שטיין; וויטמן אמר: "המדינה שלי זה עולמי; הדת שלי אנושיות".

הספרים האהובים ביותר על אדם כה אהוב. חלוקת הספרים ביציאה מלוויתו של וויטמן(צילום: מערכת וואלה!, צילום מסך)

ביציאה מן הכנסייה בה נערך הטקס, קיבלו לידיהם באי הלוויה עותק של אחד משלושת ספריו האהובים ביותר – "האידיוט" של דוסטוייבסקי, "דון קיחוטה" של סרוונטס ו"עלי עשב" של וולט וויטמן (אין קשר משפחתי, למרות שלג'ורג' היה קשר מיוחד עם הסופר הנודע, והוא נהג לומר שהוא נכדו הבלתי רשמי). לפני שהארון נטמן באדמה, הוקרא שיר אחרון סמוך לחלקת הקבר – "מפליגים לביזנטיון" של ייטס, שנפתח במילים הקודרות והמוכרות: "זוהי לא ארץ לאנשים זקנים".

לאחר שנפרדו מוויטמן פעם אחת אחרונה, עשו באי הלוויה את דרכם – חלק הארי לקח את המטרו, כיאה לאסופת אמנים בוהמיינים - להרמת כוסית בחנות שהיתה כל עולמו. "החנות סגורה, באתם לג'ורג?'", שאלה נערה צעירה שניצבה בכניסה, ורצתה לוודא שמי שנכנס לא נקלע למקום במקרה.

המסדרונות הצרים - המשובצים בספרים לאורכם ולרוחבם בדחיסות יתרה, ומלווים בשטיחים מאובקים שכבר מזמן אבד עליהם הכלח - נגדשו באורחים רבים, שהמכנה המשותף היחיד ביניהם הוא שדרכם הצטלבה בשלב כזה או אחר בחייהם בחנות המקסימה.

החלל הקטן היה צר מלהכיל את כולם, ורבים בחרו לצאת לרחבה המשקיפה אל הנהר ולהרים כוסית שמפנייה אחרונה לזכרו של וויטמן. "לג'ורג'", קראה אחת הנשים במבט נוגה, לפני שהניפה את כוסה אל עבר אלו של חבריה.

בתו של וויטמן על ההיסטוריה של אביה ושל החנות:

"ג'ורג' ניסה תמיד לעצב את עולמו בצלמו", היטיבה לתאר אחת הדוברות, "ובניגוד לסמל הניטשאי, של האינטלקטואל המנותק, שממדר את עצמו ואת עולמו הספרותי מהחברה, ג'ורג' הפך את האובססיה שלו לספרים לדלת פתוחה". וכך, נהג וויטמן לגעור באורחים-הנוטים-ללון, שלא היטיבו לנצל את הספרייה שבביתו, ומאידך ניהל שיחות ערות ומרתקות עם אלה שהקפידו לקרוא ספר ביום – כפי שדרש. קריאה בלתי מספקת עלולה היתה להוות עילה לכרטיס אדום – סילוק מהחנות. "עדין ואכזרי", כינה אותו אחד האורחים בסרט דוקומנטרי שנעשה על וויטמן לפני כמה שנים.

הוא נהג להלין את עוברי האורח ה"בטלים" שבאו בצל קורתו בתנאים לא כל כך מזמינים – על הספה, על מזרן שמשמש כמדף ספרים ביום וכיוצא באלה; אולם את אלה ששלחו ידם בכתיבה, נהג לשכן ב"חדר הסופרים", המרווח יותר והצופה לנהר. באופן רשמי, אורך השהות היה שבוע ימים, אבל וויטמן לעולם לא ניהל יומן. כך נשאר במקום סופר-חובב בריטי המכור לטיפה המרה למעלה מחמש שנים ברציפות.

בלוויה סיפרה בתו, וכיום מנהלת החנות, סילביה וויטמן, כיצד פעם קבלה בפניו על כך שהיא בת יחידה ואין לה אחים ואחיות. "על מה את מדברת?", הוא אמר לה בתמיהה, "יש לך אלפי אחים ואחיות בכל מקום בעולם!".

סילביה סיפרה גם כיצד הם היו מבלים שעות בשיחות על ספרים ושירים. אחד הוויכוחים המרים שניטשו ביניהם חזור ושב, נסוב סביב אופן סידור הספרים בספרייה שבדירתו. "אני רציתי לסדר לפי ה-א-ב", סיפרה סילביה בטקס האשכבה, "אבל אבא אמר שהוא אוהב לסדר את הספרים לפי השידוכים המעניינים שהם יוצרים. עכשיו, כשאנחנו מתכנסים כאן כדי להיפרד, אני חושבת על כך שאבא הולך להיטמן ליד בלזאק, פרוסט וג'ים מוריסון – זה באמת שידוך מעניין".

"שייקספיר אנד קומפני": שמעתם על החנות? ביקרתם בה? ספרו לנו בפייסבוק

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully