מה מוריסי היה אומר על אורנה בנאי?
הדבר המטריד ביותר בציטוטים שנחשפו מהראיון של אורנה בנאי ל-"7 ימים" של ידיעות אחרונות ("ראיון היציאה מהארון", כפי שיכונה מעתה ועד בכלל), הוא הודאתה בכך שאלו שניסו לבצע בה אאוטינג, בעצם צדקו, כיוון שאם איש ציבור מסתיר את אורחות חייו, נראה כאילו הוא מתבייש בהם.
לאורך שנים, עמדה בנאי, יחד עם אישי ציבור נוספים שיצאו מהארון מהאז, דוגמת פוליקר, על הזכות לפרטיותה ולבחור עם מי היא חיה בזוגיות ועם מי היא מביאה ילדים לעולם. זוהי זכות שקדושה לא רק לה, אשת הציבור, אלא לכל אדם שקונה 2 חלב במכולת וחצי לחם שחור. דבריה של בנאי, כאשת ציבור, מטרידים: האם בהכרח שמירה על פרטיות היא בושה? מה, לאנשים אין משפחות שזה מטריד אותם? האם הם נושאים על כתפיהם את צער העולם, גם בתחום רגיש כמו זה? האם לא מספיק שהיא מתבטאת בכל שבוע באופן פוליטי וחריף בתוכנית כמו "מצב האומה"? האם זה לא קצת יותר חשוב מעם מי היא נכנסת למיטה?
דבריה של בנאי מטרידים עוד יותר נוכח ההיסטריה שתקפה את המדינה עם החלטתה לחשוף את מה שציינו כל מי שעסק בכך - ידעו כולם. לרגעים זה נשמע כאילו רבים מכים על חטא כפי שעיתונאים הודו בבושה ששמעו על מעללי משה קצב. ישראל 2011, המקום שבו יורקים על ילדה בדרך לבית ספר, שבו אזרחים מתרימים כסף לצה"ל ושאישה מפורסמת יוצאת מהארון והעולם בהיסטריה, היא מקום שקרוב לסוף העולם של 2012 הרבה יותר מכפי שבני המאיה חזו.
גם אתם לא הבנתם על מה המהומה? שתפו אותנו בפייסבוק
הקיור, התרופה
קלישאות החורף וחג המולד גרועות יותר כמו דלקת הגרון שמגיעה בצמוד להן. לוקח לכל מי שנהנה מהעסק הזה של חורף בדיוק חודש כדי להכריז שהוא מוכן שוב לקיץ, איפה שאפשר לקוות לפחות לפגוש אנשים ולפתור את המועקה הזו. והכי גרוע בעונה הזו - אין אלבומים חדשים, לפחות לא בחצי הכדור שבו עושים מוזיקה טובה. כלום. מצעדי סיכום שנה, אדל, אדל ואדל. ואלבום ההופעה של הקיור.
אלבום ההופעה של הקיור מפסטיבל Bestival בספרד הוא, באופן הכי פשוט, הדבר הכי טוב שיכול לקרות לכם עכשיו. הוא נשמע כל כך טוב ויש בו כל כך הרבה קטעים יפים ומרגשים, שזה בכלל לא מרגיש כמו אלבום אלא כמו שעה אצל פסיכולוג. בימים שבהם כל אחד מחפש שפתיים להיצמד אליהם בחצות של שנה חדשה, יש אנשים ששמים כרית על הפנים ומחכים שרוברט סמית' ישיר "אולי לא הבנת, אבל זה רק סוף העולם", מה שנכון ב-2012 יותר מאי פעם.