באו לראות ולהיראות: ג'מצי, יצפאן ונשיא אוניברסיטת תל אביב

אין בעולם דבר שממיט עלי שיממון גדול יותר מאשר קרבות אגרוף ומערבונים. הם ושאר משחקי הגלדיאטורים (כדורגל, היאבקות וכו') לא יכולים לעולם לעורר בי תגובה נלהבת יותר מאשר בהייה והזלת ריר. כבר מזמן השלמתי עם העובדה שהדבר כנראה קשור במחסור תמידי בטוסטסטרון ושלעולם לא אוכל להבין את העונג שבחוויות השליפה.

"סיטי" ( הוצאת כנרת) - ספרו האחרון של אלסנדרו בריקו, שהוא בעצם שלושה ספרים השזורים זה בזה - מכיל בין השאר מערבון וקרב אגרוף מימי הרדיו. באופן מפתיע הצליחו שתי עלילות השוורים האלה לסחוף אותי, אך חשוב מכל, לא לפגום בהנאתי מציר העלילה המרכזי - חייו של ילד גאון והמטפלת שלו, על כל הטיפוסים והפרופסורים המשונים המקיפים אותם.

אחד מהם, שהוא גם הדמות החביבה על בריקו עצמו, הוא פרופ' מונדריאן קילרוי. קילרוי קובע ב"מסה על היושר האינטלקטואלי" שלו, שאין דבר כזה, יושר אינטלקטואלי, ומראה כי במובן מסוים אין הבדל בין מטרות האינטלקטואל, המתאגרף והקאובוי. הקשר בין רוח לאגרוף הוא דבר מוכר (ג'ק לונדון, מוחמד עלי), וגם בין כתיבה לדו קרב (כל סצינה דרמטית היא אקדח טעון), אך מה שחשוב אצל בריקו הוא לא מה הוא אומר, אלא האופן שבו הוא אומר את זה.

לפני שהפך לאחד הסופרים האיטלקים המצליחים ביותר בעולם (רב המכר "משי", למשל), היה בריקו מבקר מוזיקה. המוזיקליות ניכרת מאוד בכתיבה שלו, העלילות הן פרקים שחוזרים במקצבים, דינמיקות והרמוניות משתנות - מוזיקה יותר מאשר פרוזה. צורה ולא תוכן (קרוב לוודאי שתרגום מאבד כמה תווים, אך זה עדיין ניכר). בדרך זו הופך בריקו את קרבות האגרוף והשליפות שלו לסונטות או ריקודים, ומגיש אותם לקוראים מעוטי טוסטסטרון.

זו לא יצירה אחידה והרמונית אלא יצירה מרובת כלים. או כשמה: "סיטי" - על פי בריקו, ספר שבנוי כמו עיר; הדמויות הן רחובות והעלילות הן שכונות. יש רעש, בלגן ודיסהרמוניה, אך יש גם הרבה פינות שקטות, גנים וסימטאות.

המוזיקליות של בריקו הביאה אותו, בעיני, לווירטואוזיות מרתקת בכל הקשור למבנה היצירה ולשליטה מפתיעה במימד הזמן. וגם מהנה ומצחיק לקרוא את "סיטי". אבל אחרי הקריאה יש מין תחושה משונה של ריקנות; אווריריות שקשה להסביר. מה שמעלה תמיהות: האם העדפת הצורה מאפילה על העלילה? האם יש כאן גם תוכן אמיתי? האם לבריקו יש גם משהו לומר לנו? נראה שזה מה שהביא מבקרים רבים באיטליה להתחבט בשאלה, האם בריקו הוא אכן סופר גדול או סתם חרטטן.

אני חושבת שגם וגם - בריקו הוא סופר טוב, וחוץ מזה הוא גם קצת חרטטן. אבל הוא גם אומר משהו על החרטא, על חוסר האפשרות לומר משהו, למשל דרך המסה על היושר האינטלקטואלי של פרופ' קילרוי, שהסעיף האחרון שלה קובע: "בחיים אחרים, נהיה ישרים. נהיה מסוגלים לשתוק". בינתיים כדאי לקרוא את "סיטי".