קוויר במשביר

בשנים האחרונות אפשר לשמוע באזורים הומואיים יותר ויותר את המילה "קוויר" במקום שבו פעם היו אומרים "הומו". למילה קוויר יש כמה משמעויות. משמעות אחת היא מוזר או משונה, ומשמעות נוספת היא לקלקל, לשבש ולהזיק. פעם "קוויר" היה קללה הומופובית מעליבה, היום מדובר בתואר שבו מכנים את עצמם בהתרסה הומואים, לסביות ואחרים שלא נכנסים להגדרה של הטרוסקסואליות. הסבר למהלך שעשה שם התואר "קוויר" מהתווית ההומופובית של פעם לניכוס החתרני שלו של היום, אפשר למצוא בתיאוריה הקווירית. התיאוריה הקווירית עוסקת בסקס, ג'נדר, תשוקות ונטיות מיניות, ובמסגרת התחומים האלה היא כוללת כמה וכמה מהרעיונות הכי מרגשים ושוברי מוסכמות שבנמצא נכון לעכשיו.

ספר כיס שיצא עכשיו בתרגום עברי - "פוקו והתיאוריה הקווירית" (תאמסין ספארגו, תרגום של אריה בובר), כחלק מסדרת "מפגשים פוסטמודרניים" בעריכת נתן זך - יכול לשמש כהיכרות ראשונית ובסיסית עם הנושא. מישל פוקו הצרפתי, פילוסוף, היסטוריון, אקטיביסט פוליטי וקוויר לוחמני, אחראי במידה רבה - לצד דרידה ולאקאן – על עיצוב דמותה של ההגות הקונטיננטלית של המחצית השניה של המאה ה-20'. הוא התעסק בנושאים נוספים, אבל החקירה שלו את המיניות והג'נדר היא שעומדת על הפרק בספרון הדקיק הזה, והיא רלוונטית מאוד להתפתחות התיאוריה הקווירית בכללה.

הספרון סוקר בקצרה את מונחי היסוד בעבודותיו של פוקו, את הרעיונות המרכזיים שהציג אודות מיניות וג'נדר, ובמקביל אף מצביע בחטף על הוגים אחרים שהשפיעו על התחום, כמו ג'ודית באטלר, וכן על ההתפתחויות הרלוונטיות בקהילה ההומואית, כמו הארגון הרדיקלי למלחמה במדיניות האיידס "אקט-אפ" ואמנויות קוויריות כמו דראג וקאמפ.

מורכבות הנושא מחד, ודקותו של הספר מאידך, לא מאפשרים צלילה של ממש, אבל הספר עושה את שלו על תקן מילון מושגים למתחיל, וככזה מטרתו בהחלט מושגת - תיאבון לעוד. דוד גורביץ', בהקדמה לספר, שואל אם הרעיונות של פוקו יכולים להפוך גם לכלי שחרור פוליטי וחברתי עבור ההמונים, ועונה שכנראה שכן. אפשר רק לקוות שזה מה שיקרה: כמו שרעיונותיו של גי דבור (שכתב את "חברת הראווה" שראה אור לאחרונה בבבל) וחבריו מזרם הסיטואציוניזם, שכתבו באותה מסורת אינטלקטו-מסורבלת, התגלגלו בסופו של דבר כהשראה לטקטיקות של הסקס פיסטולז, גם כאן קיים פוטנציאל יצירתי ונפיץ לא פחות, אם לא גדול יותר.

הפוטנציאל הזה קיים בגלל האתגר והאופציות החדשות לחופש שהתיאוריה הקווירית מציעה לקווירים מכל המינים והנטיות (כולל הטרוסקסואלים), ובפרט להומואים ולסביות: שחרור קונספטואלי מזהות הומואית/לסבית, שנגזרת מהניגוד הבינארי של הומו/סטרייט. הזהות הזו, שלימדו אותנו עד היום שבמימושה אנחנו משתחררים מהדיכוי של העולם הסטרייטי, נחשפת כאן דווקא כחלק מובנה מהדיכוי הזה, שהפנים את ערכי העולם הטרונורמטיבי-הומופובי, שבו כל מי שסוטה מהקו הסטרייטי צריך להגדיר את עצמו מול הסדר כ"שונה". מה שמתגלה, בעצם, כניסוח יותר פוליטיקלי קורקט ל"סוטה".

בהגדרה העצמית המעצימה של "קוויר" (שמחליפה את "הומוסקסואל" בעל הקונוטציות המחלתיות), אפשר למצוא אירוניה על עצם "הסטייה", כמו גם נפנוף וחגיגה של ההוויה הסוטה, שמהשימוש המהופך בה אפשר ללמוד כמה וכמה דברים על כוחה של שפה ושל מי ששולט בה. כשהטקטיקות האלה יעברו ממילים ומהוואקום האקדמי לחיים, יהיה אולי אפשר להפסיק לדבר על הקוויר כתיאוריה ולהתחיל לדבר עליו כמהפכה.