לאורך כל הקריירה הארוכה שלו, קלינט איסטווד שוב ושוב עסק בדמויות הלוקחות את החוק לידיים כדי להביא לדין צדק ולהשכין שקט בסביבתן, כפי שעשה למשל ב"הארי המזוהם", "מיסטיק ריבר" ו"גראן טורינו". לכן, זה היה רק מתבקש כי ייגש באיזשהו שלב לשרטט את דיוקנו של ג'יי.אדגר הובר, ראשה האגדי של ה-FBI (הבולשת הפדרלית בארצות הברית), שאולי יותר מכל אמריקאי אחר במאה הקודמת, מתח עד הקצה ואף חצה את גבולות הדמוקרטיה כדי לכאורה להגן עליה. דבר זה אכן קורה עתה ב"ג'יי.אדגר", סרטו הביוגרפי של הבמאי בכיכובו של ליאונרדו דיקפריו, שיגיע בסוף השבוע הקרוב למסכים בארץ.
בלי קשר לחיבתו של איסטוווד לדמויות מסוגו של הובר, זה היה רק טבעי כי הוליווד חובבת הביוגרפיות תקדיש לו סרט עתיר תקציב. אחרי הכל, גם שונאיו הרבים יודו כי הוא היה אחת הדמויות המרכזיות בארצות הברית של המאה הקודמת. ד"ר מארק ארונסון, היסטוריון תושב ניו ג'רזי שספרו על האישיות הידועה לשמצה ייצא באפריל הקרוב, אף מגדיר אותו כגורם המהותי ביותר באמריקה של המאה הקודמת.
"הובר עמד בראש ה- Federal Bureau of Investigation מ-1924, הפך את הסוכנות ל-FBI ולאחד הגורמים החזקים בארצות הברית ב-1935, והמשיך לעמוד בראשה עד מותו ב-1972", הוא מסביר בראיון מיוחד לוואלה! תרבות. "בזמן הזה, השלטון התחלף בין הדמוקרטים לרפובליקאים ארבע פעמים, ושמונה נשיאים הנהיגו את המדינה, אבל הוא נשאר, ובדרך כלל גם הצליח להטיל מורא על היושבים בבית הלבן. אף אחד אחר באמריקה לא עמד במרכז העניינים כל כך הרבה זמן, וזה עוד קרה במה שנחשבת המאה החשובה בתולדות ארצות הברית, שבה היא מיצבה את עצמה בתור הכוח המוביל בעולם".
כל עוד שהובר היה בחיים, מעמדו הרם איפשר לו גם לשלוט במידע שנחשף לציבור לגבי פועלו. אך מובן כי מיד עם מותו, שליטה זו אבדה לו, סודותיו המפוקפקים החלו לצאת לאור שלא בטובתו והוא הפך לאחת הדמויות הידועות לשמצה בהיסטוריה האמריקאית העכשווית, אולי אפילו יותר מבני זמנו ג'וזף מקארתי וריצ'רד ניקסון. האם תדמיתו השלילית מוצדקת, או שמא נעשתה לו מידה מסוימת של עוול? האם העובדה שאיסטווד מציג אותו כאן בצורה מעוררת אהדה למדי הופכת אותו לפרקליט השטן, כפי שכמה מבקרים בארצות הברית טענו?
"תראה, אין שום עוררין על כך שהובר הפר את החוק באופן סדיר", אומר ארונסון. "הוא הטמין מכשירי ציתות ופתח מכתבים פרטיים גם כשלא היה לו אישור לכך. הוא הפיץ שמועות שווא מזיקות, סחט את מרטין לותר קינג, נלחם באמצעים לא חוקיים נגד פעילי זכויות אזרח ובעצם היה לאויב הגדול ביותר של הדמוקרטיה שעליה היה אמור לכאורה לשמור. מתוך הסתירה הזו עולה כל הבעייתיות של הובר וגם כל המורכבות שלו וכל השאלות שהסיפור שלו מעלה לא רק לגביו, אלה גם לגבי עצמנו".
למה הכוונה?
"בשנותיו האחרונות ובטח שבשנים שלאחר מותו היה מקובל להשמיץ את הובר, אבל ברוב שנות פועלו, הוא בסך הכל נתן לציבור האמריקאי את מה שהוא רצה. האזרחים חפצו בשני דברים: קודם כל, שיהיה להם ביטחון אישי, ולא פחות חשוב מכך, לא לדעת איך השקט הזה מושג. הם חשקו בזה שיהיה גוף מסתורי וחסר פנים שייגן עליהם, וזה בדיוק מה שהובר סיפק להם ב-FBI. אפשר ורצוי להפנות אליו הרבה אצבעות מאשימות, אבל הסיפור שלו גם מפנה כלפינו שאלה איזה מחיר אנחנו מוכנים לשלם כדי להסתובב בשקט ברחוב?".
את השלב בו האמריקאים החלו להבין כי המחיר שפעולותיו של הובר דורשות מהם גדול מדי ממקם ארונסון בסוף שנות השישים - "אז החלה במדינה ההתעוררות החברתית והמאבק למען זכויות השחורים, הנשים, המיעוטים והאזרח בכלל, ובעצם נוצרה חברה אמריקאית חדשה, שהובר לא היה מוכן לה ושלא עמדה בקנה אחד עם העקרונות שלו, או יותר נכון לומר עם חוסר העקרונות שלו".
"אבל עד אז, הובר בסך הכל פעל בגיבוי של הציבור וגם של השלטון. ב-1936, למשל, כפי שגם מרמזים בסרט, היתה לו פגישה עם נציג רשמי של הנשיא פ.ד רוזוולט, והוא קיבל ממנו אישור לפעול בחשאי בכל דרך נגד פעולות 'חתרניות'. וזה היה מטעם רוזוולט הדמוקרט, כן? לא ניקסון. הפגישה הזו בעצם היתה נקודת המפנה בקריירה של הובר, כי הוא קיבל אמצעים לא מוגבלים להילחם במטרה לא מוגדרת, ככה שהשלטון הדמוקרטי פחות או יותר סלל את דרכו לפשיזם. העובדה שהאיום הנאצי ולאחר מכן הקומוניסטי באמת ובתמים סיכנו את ארצות הברית במשך שלושת העשורים הבאים, הקלה עליו להמשיך לגלוש ללא מפריע למחוזות המסוכנים האלה".
בשנים שלאחר מות הובר התפיסה המקובלת בארצות הברית היתה שהוא אדם מתועב, אבל האם הנחת היסוד הזו התרככה עם השנים?
"בהחלט. בזמנו באמת היה נהוג לומר על פועלו של הובר כי זה כתם לאומי ושאסור לתת לזה לקרות שוב, אבל כל זה השתנה לאחר ה-9/11. המלחמה בטרור הובילה את הממשל לאשר צעדים גרועים יותר מאלה שהובר נקט בהם, למשל חקירות בעינויים, והכל למען ביטחון המדינה לכאורה. בהתאם לכך רבים החלו להכיר בהובר כאדם שעשה דברים איומים, אבל אך ורק לשם הגנתה של ארצות הברית ומתוך מחשבה שהמטרה מקדשת את האמצעים. כך קיבלנו דוגמה מוחשית לשאלה התיאורטית שהמורשת של הובר מציבה בפנינו האם נוותר על המוסר כדי לזכות בביטחון?".
התהפוכות בתדמיתו של הובר ואובדן היכולת שלו לשלוט בה השתקפו לאורך השנים גם בקולנוע האמריקאי. כפי שמציין ארונסון, בדומה לאויביו הנאצים והקומוניסטים, גם האיש החזק בארצות הברית היטיב להבין את הכוח של התרבות הפופולרית, ובתחילת הדרך ניתב אותה לתועלתו.
"במשך עשרות שנים, כל עוד שהיה מסוגל לכך, הובר דאג שיציגו את ה-FBI כפי שרצה", אומר ארונסון. "הוא עודד הפקתם של שלל מוצרים שהיללו את פועלו ואת זה של סוכניו תסכיתים, סדרות טלוויזיה, חוברות קומיקס ומה לא. כל אלה מכרו שוב ושוב את התדמית של הסוכנות כישות שמגינה על ארצות הברית, מה שכאמור היה חצי-נכון. נוסף לכל זה, היו כמובן גם סרטי הלל ל-FBI, שלהם הוא נתן תשומת לב מיוחדת".
איך זה בא לידי ביטוי?
"בתחילת שנות השלושים, הקולנוע האמריקאי יצר שורה ארוכה של סרטים מצליחים, למשל 'פני צלקת', שהציגו את הגנגסטרים כגיבורים. הדבר כמובן היה בניגוד לרוחו של הובר, שהטיל מורא על הוליווד ואילץ אותה להפעיל צנזורה עצמית כדי להימנע מצנזורה חיצונית. אז הם הפסיקו לעשות סרטים שכאלה, ותחת זאת הוזנו בידי הובר בשלל סיפורים על מעלליהם המסעירים של סוכני FBI. ככה הם היו יכולים לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה: גם ליצור סרטי אקשן מלאים יריות, אבל גם לחמוק מזעם השלטונות, כי מי שהחזיקו בכלי הנשק עשו זאת לטובת שלום המדינה. הסרטים הללו הציגו את הובר ואת הסוכנים שלו באור חיובי, וזאת היתה הנורמה עד סוף שנות השישים, אז החל שלטון האימים של הובר להתפורר. אגב, גם מכאן עולות שאלות אוניברסליות ורלוונטיות שאנחנו צריכים להציב לעצמנו, כי כל הסיפור הזה מראה איך הרשויות יכולות לבשל לתקשורת לוקשים שהקהל יבלע בתיאבון".
לדברי ארונסון, הדרך הטובה ביותר להמחיש את התמורה בייצוג הקולנועי של הובר היא דרך הסיפור של פורעי החוק הנודעים בוני וקלייד. ב-1939, תעשיית הקולנוע תיארה את מעלליהם בסרט "Persons in Hiding", שלנחת רוחו של ראש ה-FBI הציגה אותו ואת אנשיו כגיבורים המתוחכמים שדולקים אחריהם בהצלחה מתוך דאגה לשלומה של אמריקה, ואת שני השודדים כנבלים שמאיימים על ביטחון אזרחי המדינה. אך שלושה עשורים לאחר מכן, ב-1967, הגיע "בוני וקלייד", ושינה לחלוטין את הפרספקטיבה. הפעם, דווקא האויבים של הובר הפכו מושאים להערצה, ולא היה לו שום דבר לעשות נגד זה.
הצנזורה הקשתה על הסרט, אבל נאלצה להתרופף לעומתו ובעיקר לעומת היצירות האלימות והחתרניות לא פחות שבאו בעקבותיו. בוסלי קרות'ר, מבקר הקולנוע של הניו יורק טיימס ואחד הבכירים בתחומו בארצות הברית, יצא למסע חריף נגדו, אבל רק הפך בעקבותיו לבדיחה וסמל של מיושנות. "בוני וקלייד" אמנם לא הצליח כלכלית בתחילה, אבל בסופו של דבר נהיה להיט עצום ופולחני, וגם לנושא הלפיד של הוליווד החדשה שנולדה יחד עם אמריקה החדשה זו שהובר כבר לא היה בה גיבור-על אלא נבל.
בהתאם לזאת, מסוף שנות השישים והלאה, מרבית הסרטים שהציגו את דמותו של הובר עשו זאת בצורה עוינת, בעיקר כשהציבו אותו מול מרטין לותר קינג והאחים קנדי, מן האלילים הגדולים של ההיסטוריה הלאומית העכשווית. מבין אלה, כדאי לציין שניים קודם כל את "The Private Files of J. Edgar Hoover" של לארי כהן מ-1977, שאמנם אפשר להגדיר כסרט סוג ב', אבל זכה להירשם בדפי ההיסטוריה כמוצר הקולנועי האמריקאי הראשון שביקר באופן מפורש ומפורט את פועלו של הובר. שנית, את "אויבי הציבור" מ-2009 בכיכובם של ג'וני דפ וכריסטיאן בייל, שהציג את סיפור המלחמה של ה-FBI בג'ון דילינג'ר ועמד נכונה על חלקו המועט של ראש הסוכנות המגלומן בלכידתו של הארכי-גנגסטר. בכך הוא תיקן את העוול ההיסטורי שנעשה ביוזמתו של הובר ב "You Can't Get Away With It" מ-1936, שהתיימר להציג אותו כאדמירל הראשי של המאבק המוצלח.
ועתה מגיע "ג'יי.אדגר" ושוב הופך את המגמה. נכון, הוא בוודאי לא עוד אחד מאותם סרטי תעמולה של הובר, וגם לא מהסס לחשוף אותו פה ושם במערומיו בין היתר, איסטווד לועג לו על כך שהונה את הציבור בחלקו בתפיסת דילינג'ר. עם זאת, הביוגרפיה החדשה בסך הכל מביעה סימפטיה כלפי הדמות השנויה במחלוקת, ובעיקר מציגה אותה כטרגית. זאת, משום שהובר לכאורה לא היה יכול להחצין את ההומוסקסואליות שלו ואת חיבתו לבגדי נשים, וגם לא לממש ציבורית את אהבתו לרעו ולשותפו, קלייד טולסון.
מבחינה היסטורית, ארונסון סבור כי איסטווד והתסריטאי דסטין לאנס בלאק לקחו כאן חירות אמנותית גדולה מדי. "בסך הכל הסרט עשוי טוב ונהנה מתצוגת משחק מעולה של דיקפריו, אבל נקודת המבט שממנה הוא מסתכל בסיפור של הובר נראית לי שגויה", הוא אומר.
למה?
"קודם כל, הנטייה שלו לעטות בגדי נשים היא אגדה אורבנית שמעולם לא הוכחה, כך שהסצינה שבה דיקפריו עוטה שמלה מיותרת לגמרי. חוץ מזה, בדומה להיסטוריונים נוספים, אני לא חושב שהובר היה בארון כפי שהסרט מנסה לומר. כלומר, הוא כן היה הומוסקסואל, אבל מודחק. הוא לא הסתיר את חדר המיטות שלו מאחרים, אלא הסתיר את עצמו מעצמו, ובגלל זה היחסים שלו עם קלייד לא הגיעו לכדי מימוש מיני. הובר חי מאז ומעולם בכחש עצמי. מתוך הפרנויה שהדבר עורר אצלו, הוא היה רגיש בצורה בלתי רגילה לכל איום ולכל ניסיון פלישה מבחוץ, והרגישות האישית הזו הפכה אותו מושלם לתפקידו הציבורי".
* Master of Deceit: j. Edgar Hoover And America In the Age of Lies של מארק ארונסון ייצא לאור בארצות הברית בחודש אפריל.
"ג'יי אדגר" - לפרטים נוספים ושעות הקרנה
"ג'יי אדגר" - חושבים לצפות בו? שתפו אותנו בפייסבוק