במהלך שנות ה-70 הפכו נתן שרנסקי, יוסף ביגון ואידה נודל לסמל למאבק על הזכות לעלות לישראל. הם הובילו קבוצת מסורבים יהודים שכונו "אסירי ציון", שבשל התעקשותם הבלתי מתפשרת לעלות ארצה נאלצו לבלות במשך כמה שנים טובות בכלא הרוסי. בעיני הציבור הישראלי, כל יהודי שהגיע לכאן מברית המועצות היה אסיר ציון, גם אם לא עבר תקופה בין הסורגים. זכות השיבה וסיפורי התקומה של מדינת ישראל, המתבססת על גבורתם של עולים חדשים, יוצרים איזושהי תודעה קולקטיבית לפיה יהודים לא רק צריכים להגיע לישראל, הם גם רוצים לעשות זאת, בדרך כלל מטעמים ציוניים.
"העולם החופשי", ספרו החדש של דיוויד בזמוזגיס שופך אור נרחב דווקא על הסוג שאנחנו בארץ פחות מכירים וחשופים אליו: היהודים הלא ציוניים, אלה שיצאו מברית המועצות בסוף שנות ה-70 וידעו לאן ילכו: לכל מקום, מלבד ישראל. השנה היא 1978. בגין עומד לחתום על הסכם השלום בקמפ דיוויד ובברית המועצות מצליחה קבוצה של יהודים לצאת מתחומי המדינה. משפחת קרסננסקי, בראשה האב סמואיל ושני בניו קארל ואלק, עוברת את הגבול לצ'כוסלובקיה דרך אוסטריה ובסופו של דבר מתמקמת בתחנת מעבר באיטליה. המטרה שלהם היא לקבל אשרה בארצות הברית או בקנדה, בשום פנים ואופן לא בישראל. אבל קודם כל הם צריכים להתמודד עם העוני, עם שעון החול הביורוקרטי ההולך ואוזל ועם צרות לא פשוטות בקהילה ובחיי המשפחה.
בזמוזגיס, שמשפחתו היגרה בהיותו ילד בשנות ה-70 מלטביה לקנדה, מצייר תמונה שלא תיתלה, כפי הנראה, אף פעם על קירותיה של הסוכנות היהודית. מסתבר שלא כל יהודי ברית המועצות מרגישים את הזיקה לארץ המובטחת. זה לא משהו שלא ידענו קודם, אבל זה כן משהו שלא רבים מלבד בזמוזגיס טרחו להדגיש לנו. אלק, קארל ובעיקר סמואיל יעדיפו אפילו לחזור הביתה, לחומות הקומוניזם האפור, לפני שידרכו בירושלים או בתל אביב. כמותם, שאר המהגרים בסביבתם. דיאלוג משעשע בין סמואיל לחברו יוסף, המחכה אף הוא לאשרה, מדגיש עד כמה ישראל מחוץ לתחום: "לאן", שואל סמואיל. "אמריקה", משיב יוסף, "או למקום האחר". כשסמואיל לא מבין ותוהה "לאיזה מקום אחר? לישראל", עונה לו יוסף "לקבר".
הגישה האנטי-ישראלית המובהקת מקבלת חיזוק מאחד שיודע. ליובה, אדם שעמו חולקים אלק ורעייתו הצעירה והגויה פולינה את הדירה ברומא, מתברר בהמשך כדמות מפתח ברומן. הוא שהה בישראל בראשית שנות ה-70, נטל חלק במלחמת יום הכיפורים והחליט שכל העסק לא בשבילו. ליובה מסביר במונולוג נוקב מדוע אסור לפנטז אפילו על חיים במזרח התיכון (עמודים 125-126): "הייתי אחד מהמנוולים שישבו בצריח של טנק בפראג והפנו תת מקלע אל חבורת סטודנטים. בחורות יפות במעילי גשם ירקו עלי... הייתי בצוות טנק בסיני... ".
"כשהמלחמה נגמרה שלחו אותנו לעזה. ושוב מצאתי את עצמי עומד על טנק ומכוון תותח לאזרחים. כשהם ראו אותנו באים, הנשים הצמידו אליהן את הילדים, הסתובבו עם הפנים לקירות. בצ'כוסלובקיה התנחמתי במחשבה שזה לא העם שלי שעושה את זה. הרוסים עשו את זה ואני הייתי יהודי. בעזה לא יכולתי לחשוב ככה... אני בטוח שיש הרבה דברים על אמריקה שאני לא יודע, אבל אני יודע שהבנים שלהם לא צריכים ללכת לעשות דברים כאלה". כדי לסכם את האג'נדה שלו, הוא אומר (עמוד 263): "עד עכשיו הייתי אזרח בשתי אוטופיות. עכשיו יש לי ציפיות צנועות. בעיקרו של דבר, אני רוצה לחיות בארץ עם הכי פחות מצעדים".
בזמוזגיס, שב-2005 כתב את הקובץ "נטשה" העוסק במהגרים היהודים בקנדה, הוא מספר מסוג אחר. היהודי שלו לא מתקרבן; הוא מתבולל, הוא אלים, הוא מושחת כמו הגויים ואולי אף יותר והרצון היחיד שלו הוא להתמקם היכן שיהיה לו טוב. השליחות שלו עצמאית, לא קולקטיבית. אף לא אחת מהדמויות מייצגת את האדם הרדוף של בשביס זינגר, שלום עליכם או סול בלו. יש גם לזכור כי עבור גדולי המספרים היהודים, ישראל בדרך כלל לא היתה אופציה, משום שבזמן שכתבו היא כלל לא היתה קיימת או שהיתה מדינה בחיתוליה. היהודי הנודד של בזמוזגיס, לעומת זאת, חי על המזוודות באופן קבוע, אף שהוא מודע לכך שיש מקום שיגאל אותו בקלות יחסית מהנדודים.
אלק, למשל, הוא רודף שמלות שהאידיאולוגיה היחידה שלו היא להיכנס לתוך ואגינות של צעירות רוסיות. קארל הוא ערס כוחני שמחפש צרות ועימותים ומוצא את עצמו עובד במוסך מחתרתי שעושה קומבינות לא חוקיות. סמואיל הוא גיבור מלחמה לשעבר שמשפחתו נרצחה לא בשל יהדותה, אלא בגלל התנגדותה למהפכה. פולינה, רעייתו של אלק ואחת הגיבורות הראשיות בספר, כלל אינה יהודיה. היא מסבירה לאחותה, שאף היא נשואה ליהודי, כי היחסים הללו נותנים הזדמנות לברוח ממסך הברזל: "מצחיק שנשים יהודיות מכונות 'טרמפים', ואצל שתינו דווקא אנחנו תופסות טרמפ על הגברים".
"העולם החופשי" הוא ספר חשוב בשל ההצגה הכנה ונטולת ההתייפייפות של בזמוזגיס. הדמויות שלו אינן של היהודי הטיפוסי והכנוע שאנו מחפשים וברוב המקרים גם מקבלים, ומכאן נובעת הייחודיות של הרומן. הבעיה המרכזית היא ההתקדמות האיטית בעלילה. תחושת התקיעות של הגיבורים בהמתנה בתחנת המעבר ברומא עוברת היטב, ברוב המקרים בהקשרים חיוביים, אך רגעים מתים רבים מדי והתפתלויות מיותרות מזיקים לעלילה. כך יוצא שהייחודיות, ההומור ומשפטי הקאלט הפוטנציאליים הופכים את "העולם החופשי" לכדאי, אבל רק לאחר שמצטיידים במנות מוגדלות של סבלנות.
העולם החופשי// דיוויד בזמוזגיס, בתרגום עידית שורר, הוצאת כתר
"העולם החופש" - מתכוונים לקרוא? ספרו לנו בפייסבוק