הקולנוע הבריטי מתהדר במסורת קומית מפוארת מפיטר סלרס, דרך מונטי פייתון וכלה בריקי ג'רווייס. השנה, כל אלה פינו את מקומותיהם בטבלת שוברי הקופות הגדולים אי פעם לסרט "The Inbetweeners Movie", שעם הכנסות של כ-45 מיליון פאונד נרשם כקומדיה המצליחה בתולדות הממלכה המאוחדת.
מה עומד מאחורי המספרים הללו? קודם כל, הסרט מבוסס על סדרת טלוויזיה שאולי לא זכתה להצלחה רבה בעת שידורה בישראל, אך יש לה מעריצים רבים בממלכה. אלה הגיעו לאולמות בהמוניהם ולעתים הדביקו בהתלהבותם גם את חבריהם שאינם מחובבי המוצר הטלוויזיוני. אפשר להניח כי אם, למשל, היו עושים גרסה קולנועית ל"רמזור", דבר דומה היה מתרחש גם בישראל.
חוץ מזה, גיבורי הסדרה הם ארבעה נערים שטופי הורמונים, והסרט מתאר כיצד הם יוצאים יחד לחופשה אחרונה באי יווני רגע לפני שייאלצו להתחיל בחייהם הבוגרים. כלומר, כפי שציין הגרדיאן בכתבה לרגל ההצלחה הפנומנלית, מדובר בעצם מעין תשובה בריטית תקדימית לשוברי קופות הוליוודיים בסגנון "אמריקן פאי" ו"סופרבאד", וזה משהו שהקהל המקומי חיכה לו בקוצר רוח. לאחר שנים שבהן נאלץ להסתפק במעללי הבולבולים של ג'ייסון ביגס וסת' רוגן, הגיעה סוף כל סוף מהתלה גימנזיסטית בטעם ביתי וסיפקה את התיאבון הזה.
כאן בעצם טמון סוד הצלחתו של הסרט: הוא מתבסס על תבנית הוליוודית למהדרין, אבל עושה זאת בצורה שבכל זאת יש בה מאפיין לאומי חזק. בכך, הוא חושף גם את הכוח של האמריקנציה והגלובליזציה אבל גם את המגבלות שלה. אחרי הכל, גם בצרפת ובספרד הסרטים הכי מצליחים השנה היו תוצרים לאומיים שתירגמו לשפה מקומית את הנוסחה של הוליווד.
מובן שהסרט לא זכה להפצה קולנועית בישראל, שבה נהוג לגנוז מוצרים קולנועיים שהם "בריטיים מדי" (או "אמריקאיים מדי" או "צרפתיים מדי" לצורך העניין). עתה הוא יוצא גם בפורמט ביתי, ואפשר לבדוק האם יקסום גם למי שאינם תושבי בריטניה.
התשובה חיובית בסך הכל, ותקפה גם אם לא ראיתם פרק אחד של הסדרה. כמה בדיחות אולי הולכות פה ושם לאיבוד, אבל בסך הכל הבמאי בן פאלמר יצר כאן חוויה מהנה למדי. קודם כל, הסרט מעורר חיוך רוב הזמן, ומדי פעם אפילו גורם לצופה לשחרר אבחת צחוק. כמיטב המסורת הבריטית, לעתים זה נעשה בוולגריות, לעתים בשנינות ולפעמים בשילוב של שניהם.
חלק מן המצבים הקומיים נובע מן העימות התרבותי בין הבריטים ליוונים וחלק אחר נובע מן הסדקים באופיים של ארבעת הנערים. יש בחבורה נאים יותר ונאים פחות וחכמים יותר וחכמים פחות, אבל בעיקרון בקרב כולם שורה מבוכה מפני המין הנשי ותחושת בלבול כלפי העתיד. אף שאבר המין הגברי הוא המנוע העיקרי מאחורי פעולותיהם, קשה לומר שהם גברים, והנשים שמולם יהיו הראשונות לומר להן את זה.
בזאת, גיבורי "The Inbetweeners Movie" דומים לאלה של "סופרבאד" ושל כל קומדיה אמריקאית עכשווית אחרת שנעשתה בהפקתו או ברוחו של ג'אד אפאטו, אבי דמות הגבר החדש בעולם הקומי האמריקאי.
הודות להכרה בחולשות האנושיות של הגיבורים הללו, מצליח הסרט לעורר מידה מסוימת של רגש ובעיקר של הזדהות. עם זאת, אין לו את העומק ואת העוצמה שהיו ל"סופבראד", למשל.
יותר מכל, סימפטי לעקוב אחר מערכת היחסים שמתפתחת בין צעירה בלונדינית לוהטת הנופשת באי ובין וויל, החנון והבתול שבחבורה (שלפחות בסרט דומה באופן ביזארי למתן חודורוב, ובאופן משונה לא פחות גם רוקד כמוהו).
הרומן שפורח ביניהם הוא בעצם מרכז הכובד של הסרט, כי למרות ההבדלים האישותיים, המגדריים והפיזיים בין השניים, מדובר בשתי דמויות נבונות, ובהתאם לכך חילופי הדברים שלהם רהוטים ומלאי עוקץ, והכימיה שהם יוצרים מתגלה כעסיסית.
הרומן הזה גם מאפשר לסרט להשלים שלושה ייעודים נוספים: לתת לחנונים הרבים הצופים בו את ההרגשה מעוררת ההשראה שהכל אפשרי; לספק לשטופי הזימה שבקהל את מנת העירום המצופה בסרטים מסוג זה; ובעיקר ליצור קו עלילה מסקרן לקראת פרק ההמשך הבלתי נמנע לאור הפוטנציאל הכלכלי.
בהנחה שאכן יתממשו התוכניות להפיק המשכון, "The Inbetweeners Movie" יוכל להירשם בדפי ההיסטוריה גם כמי שיצר את סדרת קומדיות הנעורים הראשונה בהיסטוריה של הקולנוע הבריטי העכשווי. אפשר להניח כי בממלכה המאוחדת ינצלו זאת כדי להדגיש עוד יותר את הדמיון שלו ל"אמריקן פאי", אך האמת היא שהסרט מזכיר ברמתו דווקא סדרה קולנועית נושנת יותר, "אסקימו לימון", שגם היא כמובן היתה תשובה לאומית, של ישראל במקרה זה, לסוגת קומדיית הנעורים ההוליוודית. לאור זירת התרחשותו, הוא בעיקר נראה כמו "הרימו עוגן" בכיכובם של מומו, בנצ'י ויוד'לה.
אחרי הכל, חינני ומבדר ככל שיהיה, וגם אם הוא שואב השראה חלקית מטובות קומדיות הנעורים של ימינו, בסך הכל הרמה של מוצר זה בסיסית ביותר, הן בכל הקשור לתסריט ולערכי הפקה, הן מבחינת תצוגות המשחק ועבודת הבימוי. סרטי נעורים אינם מנות גורמה, אבל בכל זאת יש להם מדרגות איכות, וכאן הסטנדרטים מיושנים שום דבר שלא עשו בישראל כבר בשנות השבעים.
הציבוריות הישראלית בדרך כלל משדרת רגשי נחיתות עמוקים כלפי הבריטים, ולא סתם שורה כמו "בלונדון יש טלוויזיה מצוינת" הפכה לאחת המצוטטות בתולדות הפזמונאות העברית. גם תנועות המחאה הקוראות להחזיר לכאן את המנדט נוהגות להציב כטיעון מרכזי את העליונות התרבותית שיש לאדונינו לשעבר. והנה, מגיעה הקומדיה הבריטית המצליחה בתולדות הממלכה, ומתגלה כלא יותר מגרסה של סרט בורקס ישראלי עתיק ימים. מופרז להכריז אחרי הצפייה בה כי למלכה אין כתר, אבל היא בהחלט מהווה תזכורת לכך שהתרבות הבריטית, בדיוק כמו זו שלנו, היא לפעמים לא יותר מנער נבוך שרץ עירום על החוף.
מעדיפים את הגרסה הישראלית? צפו חינם ב"הרימו עוגן" במלואו
גם לכם יש המלצה למדור הצפייה הביתית? שתפו אותנו בפייסבוק