הקיבוצניק

אחרי שליחי הבלוז, אחרי האיחוד, אחרי הופעות מול מתנחלים והופעות מול סרבני שטחים, חוזר חמי רודנר עם אלבום סולו שני, "מלנכוליה אהובתי" (הד ארצי), והאלבום הזה פשוט מעולה. שלא כהרגלו של היומיום, בתקליט הזה מנצחים השירים הטובים את השירים הפחות טובים בנוקאאוט די גדול. יש פשוט יותר כאלה. גם בסיבוב הזה חוזר רודנר לשתף פעולה בעיבודים ובהפקה עם עידו אגמון והגיטרות הנהדרות שלו, שביחד נותנים הרבה מאוד. מילה טובה מגיעה גם להרכב שמלווה את השירים - טל לבני, נועם רפפורט וספי אפרתי.

אפשר ורצוי להתווכח עליו, אבל רודנר הוא משהו מיוחד. באלבום הזה הולך ונדמה כאילו הוא עושה צעדים בטוחים לעבר המרכז. כאילו שהוא מתחיל לקבל את המיינסטרים, ומודע להשפעות של זה אצלו. זה לא הכי טוב, לדעתי, אבל זה גם לא ממש מדויק. אמנם "חיים טובים" ו"מלנכוליה אהובתי", הסינגלים שיצאו מהדיסק הזה, בהחלט מתאימים לתיאור הקודם, אולם ראוי לציין כי אלו גם שניים מהשירים החלשים באלבום. אמנם יש באלבום דואט עם יהודית רביץ, "חדרים שבלב", אבל השיר הזה כל כך טוב ומרגש שזה בכלל לא משנה.

אז אם נחזור על עצמנו קצת, הדיסק משופע בשירים מצויינים, בראשם, לדעתי, "מלאכים נופלים", אבל גם "כמעט שיר אהבה", "משיח קרטון", "ירח", "החום שאני צמא לו כל כך" ו"יהיו שיגידו עליה" (וסחה על האפקט מתיני בסולו של הסוף).

ובכל זאת, יכול להיות שהייתי רוצה לקבל מרודנר מעט יותר מהיכולת הקיצונית שלו, שלדעתי לא ממש מוצתה עד הסוף. אין ספק שהוא יכול להיות פסיכי הרבה יותר. תראו איזה פה גדול יש לו כשהוא שר. ובכלל, הוא הבנאדם היחיד בארץ שמסוגל לעשות על הבמה רודיאו עם החוט של המיקרופון בתור מחווה לרוג'ר דאלטרי. אז אולי יש בכל זאת מקום להעצמת המימד הפרוורטי, ואני מאמין שרובנו מסכימים שחמי הוא סוג של סוטה, כי בסך הכל מה שחסר בשמי המוזיקה העברית זה קצת טירוף מחושב. חמי הוא אחד האנשים שיכולים לעשות את זה טוב.