אחרי שני פרקים רצופים בהן מבלות ה"מעושרות" יחד ביערות הכרמל לא ברור מה מחבר ביניהן מלבד הכסף. הן הרי לא מחבבות זו את זו, כל מפגש ביניהן הופך להיות נעים כמו כניסה לקן צרעות, וכל חילוף מילים כולל עקיצות או רכילות על הצלעות החסרות. הן נותנות זו לזו "עצות טובות" במסווה של דאגה, כשמאחוריהן יש רק התנשאות ומחשבה מוטעית שיש להן פטנט על איך צריך לחיות.
המעושרות הגיעו כדי לחגוג את מסיבת הרווקות המשונה של טלי סיני ריקליס; אבל רוב הזמן העלו גירה על מי עשתה מה למי, מי תצא כשידה על העליונה בוויכוחים הנצחיים והמשמימים ביניהן, ולמי יש יותר בנות ברית כנגד האחרת בריב הנוכחי. יותר משהיתה זו מסיבת רווקות, זו היתה מסיבת פיג'מות בתיכון של ילדות לבנות, עשירות וביצ'יות שנאבקות על כתר נייר שיכריע מי מהן היא מלכת הכיתה.
המוטיב החוזר שעולה במריבות המעושרות, הוא זה של חוסר מודעות אקוטי שבו לפני כל אחת מהן מונחת קורה גדולה שהן מסרבות לראות. אתי נהנית מחיזורי המאהב הפסוודו-לטיני המעיק שלה, בעיקר כיוון שזה נועד לגרום לשאר התיכוניסטיות לקנא בה; ניקול לא מצליחה להפנים מה בהתנהגות המוחצנת והפזרנית שלה מקטין את סביבתה; לאה מאמינה שהיא מתקשרת מסרים מחכימים מהיקום בעוד שהיא בעיקר אוכלת את הראש; ואם עוד פעם נשמע על התרומה המשעממת למשפחת גלעד שליט, נצרח מרוב ייאוש.
האם יכול להיות שהמעושרות הן באמת עד כדי כך אטומות? התשובה היא שכן. שאנחנו מלווים את חייהן המעושרים כבר כמה שבועות טובים, ושלא רק שאין להן צדדים מורכבים ויפים יותר, אלא שקהות החושים וחוסר המודעות שלהן נראים רק יותר ויותר מכוערים.
ציטוטים נוצצים:
"אני החלטתי כבנאדם בוגר שלא נתקעים עם שום דבר" (לאה שנירר לא כוללת מריבות בנות שלושים שנה על חמין, באג'נדלאה שלה)
"לאה הצליחה לשבור את הביצה שלה שגם לזה צריך סוג של כישרון" (דפנה שחר במוטיב חוזר של לפרגן, לפרגן, לפרגן)
"האישה זה זה לפתוח, להוריד, לקבל לקבל" (לאה שנירר במבוא לנשיות מתקדמת)
"האשימו אותי כאילו רצחתי עכשיו שישה מיליון יהודים" (ניקול ראידמן שומרת על פרופורציות)
"זה הרגשה נוראית, זה כאילו חירבנו לך לתוך הנשמה" (ניקול ראידמן 2, עדיין שומרת על פרופורציות)
"יש לה נפש של ציפור" (לאה על ניקול, מתכוונת לעוף דורס)
"יש בה איזשהו רוע, שמאוד מכער אותה. לפי דעתי" (אתי משתמשת בפטנט שבו אחרי כל משפט נורא אפשר להוסיף "לפי דעתי" וזה הופך הכל לבסדר)
"אני מצטטת את אמרת שאת 'אוכלת את הארטיק שלו'". (דפנה לטלי במסיבת הרווקות, שותלת לצופים דימוי וויזואלי שאין מספיק אקונומיקה בעולם בשביל למחוק אותו)
ושנירר היתה אומרת: