וואלה!
וואלה!
וואלה!
וואלה!

וואלה! האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

"ג'יי אדגר": ליאונרדו דיקפריו במלודרמה שטחית

6.1.2012 / 8:43

יש דברים יפים בסרט הביוגרפי של קלינט איסטווד על האישיות הידועה לשמצה, ג'יי אדגר הובר. אבל בסך הכל, הוא סובל מתסריט סנסציוני ועשייה מגושמת

בחקר הקיצוניות הפוליטית, קיימת תפיסה רווחת המעלה את הסברה כי כל פשיסט הוא ביסודו ילד כאפות שפורק בהתנהגותו הכוחנית את תסכולי ההתבגרות שלו. בחיפוש אחר סוג התסכולים שהולידו הצטברות כה גדולה של טינה, נהוג במיוחד לקשר בין דיכוי מיני לפשיזם.

גם הקולנוע נאמן לעתים קרובות להנחת היסוד הזו. דבר זה אפשר למשל היה לראות ב"הקונפורמיסט", מגדולי הסרטים על צמיחתן של נטיות פשיסטיות, שבו אחת הסצינות המרכזיות מקבילה בין הדחקת יצרים מיניים להתפרצות של אלימות פוליטית.

עתה מגיע "ג'יי אדגר", סרטו הטרי של קלינט איסטווד, ומגדיל לעשות: הוא לוקח את חייו של ג'יי אדגר הובר (שמגלם כאן ליאונרדו דיקפריו), מי ששלט ביד קשה ב-FBI במשך חמישה עשורים ונהיה בעקבות כך לאחת הדמויות הידועות לשמצה בהיסטוריה האמריקאית העכשווית, והופך אותם לטרגדיה יוונית שבה הנבל לכאורה אינו אלא הקורבן.

את התסריט של הטרגדיה הזו כתב דסטין לאנס בלאק, מי שזכה באוסקר על "מילק" הפוליטי גם כן. הוא בונה אותו בהתאם לתבנית הפאזל הנהוגה בקולנוע ההוליוודי מאז "האזרח קיין", ובסופם של הזגזוגים בין ילדותו, בגרותו ובכרותו של הגיבור מגיע למסקנה: הנטייה שלו לראות כל אחד כסכנה ולרמוס אותו נבעה מכך שנאלץ להדחיק את נטיותיו ההומוסקסואליות. כדי להפסיק את ההתקוטטות בין נשמתו וגופו, הוא נדרש לאחד את שניהם נגד אויב משותף ולהכות אותו.

ג'יי אדגר. פורום פילם,
בסך הכל, גם הובר הוא לא יותר מעוד ילד שאמא שלו דפקה אותו. ליאונרדו דיקפריו עם ג'ודי דנץ ב"ג'יי אדגר"/פורום פילם

מה שהיה ב"הקונפורמיסט" ודומיו רק נדבך אחד בעלילה, נהיה ב"ג'יי אדגר" למרכז הכובד הטרגי: למשנתו, אם אנשים נכנסו בגלל הגיבור לארון קבורה, זה קרה כיוון שהוא עצמו לא היה יכול לצאת מהארון.

הובר, בתפיסתם של איסטווד ובלאק, היה יכול להיות אדם אחר לגמרי, לו רק אמו השתלטנית (ג'ודי דנץ') והנורמות החברתיות בכלל של אותה תקופה היו רואות הומוסקסואליות בעין יפה. אך כיוון שלא היה כך הדבר, הוא נאלץ להסתיר את יחסיו עם יקיר לבו ושותפו לעבודה, קלייד (ארמי האמר), לרסן את חיבתו לבגדי נשים, ולהמיר את כל אלה בהתעמרות במרטין לותר קינג ופעילי זכויות אזרח אחרים.

הנטייה המקובלת היתה לסלוד מהובר, אך התסריט של בלאק מבקש דווקא לרחם עליו: אצלו, הדמות הידועה לשמצה ראויה לחמלה שכן חייה היו החמצה מצערת, ולמעשה נכפה עליה להפוך למפלצת. איסטווד מדגיש את הגישה הזו בהצגתו את המתרחש כמלודרמה סוחטת דמעות, שבה ההיסטוריה האמריקאית היא רק תפאורה לייסוריו של הגיבור.

אז נכון, הובר הוא לא האושיה ההיסטורית הראשונה שזוכה ליחס קולנועי כזה, ובכל זאת – לא מדובר כאן בסתם אחד וגם לא בעוד דמות מן הציבוריות האמריקאית. אין עוד מישהו שחצה בצורה כה בוטה וממושכת את גבולות הדמוקרטיה של ארצות הברית במאה הקודמת, ולכן צורם להיווכח באיזו אפולוגטיות מטפלות בו כפפות המשי של איסטווד ובלאק.

ג'יי אדגר. פורום פילם,
הולכים על הפרובוקציה, נמנעים מהמחלוקת. ליאונרדו דיקפריו וארמי האמר ב"ג'יי אדגר"/פורום פילם

אז אפשר לומר כי לא הכל שחור ולבן ושהפעולות של הובר שנויות במחלוקת, אבל הסרט לרגע אינו מנסה להתמודד עם המחלוקת. לו, למשל, היה באים איסטווד ובלאק ואומרים – "כן, הוא היה פשיסט, אבל זה היה הדבר הנכון לעשות בין שנות השלושים והשישים", אז אפשר לפחות היה להתחיל להתווכח על כך.

אבל הרי בהוליווד הליברלית הס מלהעז להסתבך בהצהרות אקוניסיות כאלה, ו"ג'יי אדגר" אולי מעוניין לתת מבט אחר בגיבור שלו, אבל לא מוכן להסתכן בשל כך. לכן, הוא משטיח את הדיון ומוריד אותו לרמה סנסציונית. "כן, הוא היה פשיסט", אומרים איסטווד ובלאק, "אבל זה בגלל שהוא היה נורא מסכן".

ואיך אפשר להתווכח עם זה? מה תגיד כשאומרים לך שמישהו היה נורא מסכן? איך תהיה בן אדם בלי לרחם עליו? בעולם המלודרמטי שבונה "ג'יי אדגר", גם דמות בסדר הגודל של הובר אינה יותר מילד שנולד במקום ובזמן הלא נכונים.

גם אם "ג'יי אדגר" בסך הכל עשוי היטב, הרי שנוסף לבעייתיות המוסרית והאידיאולוגית שלו, יש לו פגמים רבים. אמנם תצוגת המשחק של ליאונרדו דיקפריו מלאת עוצמה רוב הזמן, אבל הוא יוצא מאיזון ברגעים שבהם נדרש להחצין את מיניותה של הדמות הראשית, והמוקצנות שלו גולשת למחוזות הגרוטסקה.

מהסרט ג'יי.אדגר. פורום פילם,
בסוף הכל הופך לתערוכה של מסיכות לטקס. ליאונרדו דיקפריו/פורום פילם

מביך במיוחד הוא הרגע שבו לובש הגיבור את שמלתה של אמו המנוחה. זה בדיוק מסוג הקטעים שבהם הצופה שואל את עצמו - בשביל מה היה צריך את זה? הרי ממילא רוב העדויות מצביעות על כך שאהבתו של הובר לבגדים שכאלה אינה אלא מיתולוגיה, וגם היה ברור כי סצינה שבה דיקפריו עוטה אותם תמשוך תשומת לב יתרה ותאפיל על הסרט כולו.

העשייה המגושמת של הסצינה הזו הופכת אותה למיותרת עוד יותר, וגורמת לה להידמות לרגעים ל"אד ווד", שבו גילם ג'וני דפ את דמות הקולנוען שנהג לפלוש לארונות הבגדים של הנשים בחייו. ההבדל הוא שאז היתה קיימת מודעות לפוטנציאל הגיחוך של המעמד, ואילו ב"ג'יי אדגר" כבד הראש אין טיפה של אירוניה, לא במישור זה ולא בכלל.

דבר נוסף שמקשה על דיקפריו היא עבודת האיפור שלו. הבחירה של הסרט להשתרע על כחמישה עשורים מחייבת לשחק עם פניו של השחקן יפה התואר כאילו היו עיסת פלסטלינה, ובשלב מסוים המשחק הזה יוצא משליטה, והוא נראה כמו מסיכת לטקס אחת גדולה של מנחם בגין.

רוחב ההיקף מקשה גם על אספקטים נוספים של הסרט. כפי שאפשר היה לצפות מבמאי ברמה של איסטווד, שגם נתמך תמיד בצוות מהימן, רוב הסצינות כשלעצמן כתובות ברהיטות ומוצאות לפועל בצורה מיומנת ומרשימה. עם זאת, המבנה הכללי של "ג'יי אדגר" בסופו של דבר יוצא משליטה.

ג'יי אדגר. פורום פילם,
בקרוב: ריאן גוסלינג בתור ג'וזף מקארתי. ליאונרדו דיקפריו ב"ג'יי אדגר"/פורום פילם

זה קורה מפני שהמינונים שלו אינם מאוזנים – תמוה, למשל, שאיסטווד ובלאק מקדישים כל כך הרבה נפח לסיפור מעורבותו של ה-FBI בפענוח תעלומת חטיפת ילדו של צ'רלס לינדברג. גם הדילוגים האינסופיים בין הזמנים עומדים בעוכריו של הסרט, שכן הוא מאבד בגללם בשלב מסוים שיווי משקל. בחצי הראשון שלו לכל הפחות מהנה ומרתק לעקוב אחריו, אך בסופו הוא כבר נהיה מתיש. למען האמת, התוצאה היתה מרדימה לולא היתה מתעוררת ממנה שאלה מטרידה.

השאלה הזו היא האם נותרו איזשהם גבולות ביחס של הוליווד להיסטוריה, והאם יש איזושהי דמות שלא כשירה בעינה לשמש חומר גלם לטרגדיות פרובוקטיביות ומתחנחנות המבוססות על תסריטים פסיכולוגיסטיים? התשובה שעולה מ"ג'יי אדגר" היא שכבר אין גבולות ודמויות שכאלה, ולכן אפשר לדעת למה לצפות. לא רחוק היום בו נראה את ריאן גוסלינג מגלם את ג'וזף מקארתי במלודרמה שתטען כי הרכיב רשימות שחורות רק כדי להוכיח לאביו שהוא לא פחות גבר ממנו.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    4
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully