הפרופסור האנטי-פסיכיאטרי תומאש סאס אמר פעם כי "אם אתה מדבר עם אלוהים זו תפילה, אם הוא עונה לך זו סכיזופרניה". ככלל, סאס לא התכוון להיות ציני או ביקורתי כלפי אלה שמדברים עם אלוהים או ישויות אחרות, אלא להדגיש את יכולותיה הקטלניות של החברה להחליט מי חורג מהנורמות ומי לא. פאולו קואלו, למשל, שומע קולות וטוען שכל מני כוחות מטאפיזיים מדברים אתו.
הוא יכול היה בקלות להיות אחד מאותם הסכיזופרנים שהחברה מוקיעה, אלמלא חדר לתודעה של כה רבים והוכיח שכשהוא מסמן מטרות הוא עומד בהן. אחרי הפריצה של "האלכימאי", רומן שהגיע לספר השיאים של גינס רק בזכות העקשנות והאמונה של קואלו, באו אין ספור רבי מכר. בילדותו חשבו הוריו שקואלו שהוא משוגע כשביקש להיות סופר ואשפזו אותו פעמיים במוסד לבריאות הנפש. היום אף אחד כבר לא חושב שמדובר במטורף. סופר שהוא עילוי ו/או תככן מניפולטיבי כן, אבל לא מטורף.
ב"אלף" (Aleph. תרגום מפורטוגזית: דלית להב), גיבורו של קואלו שוב יוצא למסע חיפוש עצמי, רק שהפעם אין לגיבור הזה שם בדוי. הפעם זה הוא, הסופר הנודע פאולו קואלו, שעומד במרכזו של מסע ארוך. זהו מסע שמשתרע על פני 9,288 קילומטרים ושבעה אזורי זמן שונים בקרון ברכבת הטרנס-סיבירית, שיוצאת ממוסקבה ועוצרת רק בוולדיבוסטוק הגובלת בצפון קוריאה.
למסע הזה מצטרפת באופן בלתי מתוכנן צעירה ממוצא טורקי בשם היל?ל, שקואלו מרגיש בנוכחותה את ה"אלף" תרכובת שכוללת בתוכה אנרגיות של משיכה והתחברות של מרחב הזמן והמקום. האלף גורמת לו לחוש שהשניים כבר היו שותפים לגורל מסוים בעבר. לא מדובר בסתם דה ז'ה וו (תופעה שגם אותה הוא מזכיר בספר), אלא, כמו שלמדתם להכיר כבר את קואלו, במשהו קוסמי ורחוק יותר, מפגש שמשתרע על פני מאות שנים.
מקטרגיו הגדולים ביותר של קואלו יתקשו גם בספר הזה לצאת נגד יכולותיו הספרותיות. "אלף" הוא רומן מושך וסוחף, מוצף בתובנות שגם אם לא מסכימים עימן, אפשר לכל הפחות לשבח את החשיבה שהובילה אליהן. השפה הפשוטה יוצרת תחושת חיבור וקואלו לא נראה כמתאמץ מדי כדי לרכוש את אמון קוראיו. ההומור שלו שובה וגם התאווה שלו לגלות דברים חדשים ראויה להערכה כשהיא יוצאת מהקונטקסט שבו ניגע מיד. הוא דוחף ומדרבן, שולף מסקנות שבמהרה הופכות למשפטי קאלט ולאבני דרך של מורים ספיריטואליים: "נסיעה היא אף פעם לא שאלה של כסף, כי אם של העזה; מי שבאמת מחויב לחיים לעולם אינו מפסיק ללכת; לחיות משמע להתנסות ולחוות דברים, לא להרהר על משמעותם של החיים".
אבל מתחת לפני השטח מסתתר משהו אחר לחלוטין, אפל, קודר ונטול מוסריות: הסלחנות של קואלו כלפי עצמו כשהוא בוגד באשתו. לאדם הזה יש מיליוני מעריצים ברחבי העולם, אנשים שסוגדים לו כמעט באותה המידה שהוא סוגד לקולות הפנימיים שבאים לכיוונו. כל דמגוג קיצוני הוא תופעה מסוכנת, רק שאצל קואלו יש הרבה יותר מכך: האיש פשוט מטיף לניאוף ועושה מהבגידה שלו פולחן. כשאתה כל כך משכנע בטיעונים שלך, אנשים יילכו אחריך ויאמינו שמה שאתה עושה בסדר. הוא לא טרוריסט קיצוני שעושה טרור בשם האל, אבל גם בבעיה שהיא "רק" מוסרית קשה להקל ראש.
גבר שבוגד ימצא צידוק בכל דבר ויקל על עצמו בכל דרך אפשרית. המשפט היותר פופולרי הוא "זה היה סתם, זה חסר משמעות", אבל אנשים עמוקים יותר משכנעים את עצמם שאלוהים רצה שכך יהיה והפגיש אותם עם המאהבת המסוימת הזו. והם, מה הם כבר יכולים לעשות? כמו בשיר המפורסם של ג'נסיס, ישו מכיר אותם ויודע שהם צודקים. קואלו מפזר הרבה רמזים רוחניים שנראים על פניו תמימים ושמישים, ורק לאחר מכן מתבררת משמעותם האמיתית: החיפוש הבלתי נדלה אחר דברים חדשים, הפעלת יצר הסקרנות והליכת האדם בעקבות גורלו אינם באים מתוך חיפוש משמעות גרידא אלא כתוצאה מחוסר סיפוק ותאוות נשים אינסופית. ה"אלף" הזו שהוא מגלה היא לא יותר מצרור תירוצים לבגידה אפשרית.
קואלו מודה שלמרות הקריירה העשירה והמצליחה וחיים מונוגמיים (?) עם רעייתו במשך 30 שנה הוא רחוק מהמטרה. "הייתי אמור להיות מאושר", הוא כותב בתחילת הרומן, "וכשאני פוגש את הקוראים שלי הם תמיד מרעיפים עלי חיבה. פעם היה לי די בכך, אבל בשנתיים האחרונות נראה שדבר אינו מספק אותי". לאן זה מגיע אפשר לראות מאוחר יותר: "איני יכול להיכנע לרגשות האשם שלי. איני יכול ואיני רוצה- שכן אני אוהב אישה אחרת, שברגע זה היא אמנם רחוקה, אך נותנת אמון למרות שהיא מכירה היטב את בעלה... מה שקורה אינו באשמתי, ואף לא באשמתה של הילל, החיים הם שזימנו אותנו לכאן, וכולי תקווה שזה לטובתנו". ובכן, כפי שהבנתם, לו אין חלק בייסוריו. בעולם שלו הגורל ואלוהים מכתיבים את דרכיו. בפריזמה הגדולה יותר ומחוכמת פחות, מדובר בגרופית שהציתה את הדמיון והזין של מושא הערצתה.
סביר להניח שהמשוכנעים, לטובה ולרעה, לא ישנו את עמדתם. קואלו היה ונשאר כישרון כתיבה מופלא וסוחף שמעניק לנו את האפשרות לחוש כל מטר שבו הוא זז על המסילה הטרנס-סיבירית, אבל הוא גם אדם בעל חוש מוסר רדוד, שב"אלף" בא לידי ביטוי באופן קיצוני. "אלף הוא ספרו הטוב ביותר של קואלו, הוא שופט טוהר, פשטות וכנות", גורסת ההמלצה על השער. פשטות יש, אבל טוהר וכנות הם ממש לא הצד החזק שלו. אתם מוזמנים לקרוא את הספר, אבל אנא אל תנסו ללמוד ממנו.
אלף// פאולו קואלו, תרגום: דלית להב , הוצאת ידיעות ספרים, 238 עמודים
קבוצת הפייסבוק שטוענת כי הערצת פאולו קואלו היא קרקע לגירושין
"אלף" - האם פאולו קואלו הלך רחוק מדי? שתפו אותנו בפייסבוק