רות דולורס וייס מפתיעה עם בריטני ספירס: טור מוזיקה ישראלית

אלבומי קאברים של אמנים ישראליים הם לרוב פילר לקריירות תקועות של אמנים נטולי רצון להתמודד עם הלחץ שכרוך בהוצאת שירים חדשים. מעטים הם האלבומים שהוקדשו לחומרים זרים והיו שווי ערך ליצירה המקורית של אותו אמן, שלא לומר היו מפח נפש גמור, כמו "נקודת מבט" שהוציא ארקדי דוכין לפני מספר שנים, או "קדימה-אחורה" של אסף אמדורסקי. גם אלבומי קאברים שהיה מאחוריהם קונספט מובנה, נבון וחכם כמו "מגדל השיר" של שלומי שבן, נתקלו במחסום היצירתיות והעובדה שלנצח הם יהיו פחות טובים מהמקור.

במקרה של רות דולורס וייס, אמנות הקאבר תמיד היתה חלק מהרפרטואר העשיר והמיוחד שהיוצרת הזו הביאה למוזיקה הישראלית. וייס, בעלת קול צבעוני ומרגש לכשעצמו, שילבה קאברים באנגלית ובעברית מיום שהחלה להופיע והביצוע שלה ל"ארץ אהבתי" של לאה גולדברג הוא הביצוע הטוב ביותר לשיר הזה, עם גרסה שהביאה לא מעט אנשים להתקפי בכי בלתי נשלטים. "My Middle Name is Misery", אלבום הקאברים הכפול שלה לשירים לועזיים בלבד, הוא מהלך טבעי בדיסקוגרפיה שלה, שהחלה באלבום נפלא באנגלית והמשיכה לאלבום נפלא עוד יותר בעברית מלפני מספר שנים. הבחירה באלבום כפול, גדוש בקאברים מגוונים מאוד (מסטנדרטים של ג'אז ועד בריטני ספירס) היא חלק מהאג'נדה האמיצה של דולורס וייס ומפיקה המוזיקלי, יהוא ירון – ללכת עד הסוף, בכל הכוח.

התוצאה היא סוף לבעיותיהם של כל עורכי הכתבות שזקוקים לשירים מפורסמים בטוויסט אחר ומענג, וכן שיעור היסטוריה מוזיקלי מאלף שמועבר דרך עולמם של דולורס וייס וירון: אמנם הקאברים לביטלס ("Here Comes The Sun"), ניק קייב ("No More Shell We Part") ודיוויד בואי ("Let's Dance") מוכרים וצפויים למי שעוקב אחרי דולורס וייס, אבל "My Middle Name is Misery" כולל גם הפתעה מרעננת אחת, בדמות קאבר לבריטני ספירס.

הביצוע של אנסמבל דולורס וייס ל-"Toxic" מראה איזו אמנית גדולה היא: מי שמבצע את השיר בפועל הוא אחיה, איתי וייס, כשדולורס וייס מפנה את הבמה לטובת הביצוע המרענן, המשכנע והאפילו מרהיב עד כדי שהוא עומד בשורה אחת עם רוב הקאברים שנעשו לשיר הזה. יודעים מה, הוא גם לוקח את זה של מארק רונסון. וייס נהדר גם בביצוע ל-"Wedding Song" של מארק לאנגן כשהוא מתמודד עם הקול הייחודי של לאנגן בעזרת קול ייחודי לא פחות. רות דולורס וייס נכנסה ליער בדמות שירים של יוצרים גדולים ואגדיים ממנו, ויצאה ממנו עם ציפייה ענקית ליום שבו תוציא אלבום של חומרים מקוריים.

*דולורס וייס תשיק את האלבום ב-13 בינואר בשתי הופעות במרכז פליציה בלומנטל בתל אביב

סיבוב ההופעות של ברי סחרוף לקידום האלבום "אתה נמצא כאן" היה אחד הטובים בקריירה שלו כאמן סולו. סחרוף גיבש סביבו אנסמבל גדוש ועשיר של כלים וקולות, כך שכל שיר זכה לעוצמה חדשה ומרעננת, מ"עיר של קיץ" שאין הופעה בלעדיו ועד הפתעות כמו "רואים שלא רואים". הגודש הזה התאים לתקופה שבין פסח לחורף, ועתה סחרוף נעזר בזמן שעובר לחשיבה מחודשת: לוואלה! תרבות נודע כי סחרוף ייצא בחודש מרץ לסיבוב הופעות אלקטרו-אקוסטי, בליווי מעניין של הגיטריסט הוותיק ואיש הסמפלרים בהופעות של סחרוף, גידי רז ולצידו אמן כלי ההקשה הבינלאומי איתמר דוארי. מי שזוכר את הסיבוב האקוסטי הקודם של סחרוף, בליווי רע מוכיח וזהר פרסקו, יודע שדווקא פורמט ההופעות בישיבה יכול להוציא מסחרוף אנרגיה מרגשת אחרת. מכל מקום, מדובר בברי סחרוף – מי שאוהב מוזיקה ישראלית, צריך להיות שם.

לסיום, האירוע המרכזי השבוע במוזיקה הישראלית הוא שילוב בין שני האייטמים הקודמים: אביב גדג' קרוב מוזיקלית להשפעות של רות דולורס וייס וגם תלמיד מובהק של אסכולת סחרוף במוזיקה הישראלית. ביום חמישי, אחרי כמעט שנה וחצי, שב סולן אלג'יר להופיע (במועדון האוזןבר בתל אביב) והוא צפוי לבצע חומרים חדשים, מתוך אלבום סולו שני שקשה להאמין שיהיה פחות מבריק מ"תפילה ליחיד", אלבום הבכורה המטלטל שלו. גדג' הביא למוזיקה הישראלית את השילוב האולטימטיבי בין רוקנרול בלי אלוהים לתפילתו המוזיקלית של מאמין בן מאמין. המבטים הנערצים של הקהל האדוק שלו – ובניגוד לרוב המוזיקאים בז'אנר יש לו כזה – נעוצים בו כי הוא מצליח לשאת על כתפיו הצרות את הסטאר קוואליטי שיש ברוקנרול וגם את הייסורים של מי שבסך הכל רוצה לבטא את מה שהוא מרגיש. יש דברים שהמוזיקה ישראלית לא יכולה ולא צריכה להסתדר ביניהם – ואביב גדג' מחוץ לבמה הוא אחד החשובים שבהם.

עוד מוזיקה ישראלית? ספרו לנו בפייסבוק