וואלה
וואלה
וואלה
וואלה

וואלה האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

"סוס מלחמה": על יצירות שעוסקות במלחמת העולם הראשונה

10.1.2012 / 15:06

עם השנים, נדמה שהתרבות עסקה בעיקר במלחמת העולם השנייה ובמיוחד השואה. "סוס מלחמה" מחזיר את המלחמה שקדמה לה למרכז הבמה, ומעלה יצירות נוספות שעסקו בנושא

מבין שתי מלחמות העולם, ברור כי התרבות הישראלית נוהגת לעסוק בעיקר בזו השנייה. באירופה, לעומת זאת, התמונה שונה לחלוטין – מלחמת העולם הראשונה יצרה טראומה קולקטיבית לא פחות כאובה מזו שבאה אחריה, אם לא יותר, ובהתאם לכך כמות הסרטים, הספרים, הפואמות, עבודות האמנות וכיוצא בכך שעוסקות בה היא עצומה. בסוף השבוע יעלה לאקרנים "סוס מלחמה" הבריטי-אמריקאי שביים סטיבן שפילברג, ויגדיל עוד יותר את הקאנון המפואר של היצירות שנעשו בעקבות המלחמה.

כל זה נובע מכך שבמדינות אירופאיות רבות, מספר הנפגעים ביחס לאוכלוסיה היה גדול יותר במלחמת העולם הראשונה מאשר בשנייה, ולעתים דורות שלמים פשוט נמחקו בה. כמו כן, בשעה שהמאבק נגד היטלר נתפס כמלחמת אין-ברירה, הרי שהקרבות שהתרחשו בין 1918-1914 נחשבים היום מיותרים לגמרי ועדות לתאוות הדם של מנהיגי היבשת.

העובדה שהחיילים האירופאיים צעדו לשדות הקרב בגאווה ובחפץ לב (דבר שאפשר לראות גם ב"סוס מלחמה") מבלי להבין לאיזו שטות הרסנית הם נקלעים, הפכה את הזיכרון של העימות היבשתי לכואב עוד יותר. הכאב צמח גם מפני שאירופה הבטיחה אז לעצמה שזו תהיה המלחמה האחרונה מסוגה בתולדותיה והפרה את ההבטחה כבר שני עשורים לאחר מכן, כך שהאירופאים מרגישים כלפיה מה שאנו חשים בעת האזנה ל"אנחנו הילדים של חורף 73'". בצרפת סבורים עד היום כי ההשפלה של הגרמנים בתום מלחמת העולם הראשונה הובילה למלחמת העולם השנייה, כך שנהוג גם לראות בה כשורש כל רע.

לאור כל זה, לא קשה להבין מדוע מלחמת העולם הראשונה היא פצע כה גדול בזיכרון האירופי, כזה שלעולם לא יתאחה ולכן אין ברירה אלא להמשיך לחטט בו לאורך השנים. עתה, רגע לפני דהירתו למסכים של "סוס מלחמה", זו ההזדמנות להיזכר ביצירות הגדולות מסוגו שקדמו לו.

במערב אין כל חדש (1930)

ב-1930, כאשר מלחמת העולם הראשונה היתה עדיין רק "מלחמת העולם", נוצר בהוליווד אחד מהסרטים האנטי-מלחמתיים החשובים במאה ה-20 – "במערב אין כל חדש". סרטו של לואיס מיילסטון היה מבוסס על רומן פציפיסטי ידוע של סופר גרמני בשם אריך מריה רמארק; כך קרה כי גל הסרטים המבקרים את חווית המלחמה ההירואית, ראשיתו דווקא בנרטיב הגרמני והלא-פופולרי שלה.

עם זאת, הסרט שהציג את סיפורו של צעיר גרמני שמתנדב יחד עם בני כיתתו להתגייס לצבא, הצליח להתעלות מעל הבדלנות הלאומית והראה כיצד לפעמים האויב הרבה יותר קרוב אליך מאשר השליט ששלח אותך לקרב. הסרט מחק את הדימויים הרומנטיים שנקשרו בעבר למלחמה והציג את החיסול הסיטונאי של בני האדם בסצנה בתי נשכחת בה מכונת הירייה הופכת לגיבורה הנוראית. "במערב אין כל חדש" היה סרט המלחמה המדבר הראשון שזכה באוסקר לסרט הטוב ביותר ולבמאי ובכך לא רק שסימל תקופה חדשה בתולדות הקולנוע, אלא גם ביחס התרבות למלחמה וזוועותיה.

שבילי התהילה (1957)

12 שנה לאחר סיום מלחמת העולם השנייה, חזר סטנלי קובריק אל השוחות הנוראיות של זו הראשונה ויצר את אחת היצירות האנטי-מלחמתיות הידועות ביותר. הסרט "שבילי התהילה" לא התמקד בהרג ההמוני והמיותר בשדה הקרב, אלא בזוועות שהתרחשו בחדר הפיקוד. הקצונה הגבוהה בצבא הצרפתי מורה על החיילים לבצע משימה בלתי אפשרית, וכאשר אלה נכשלים מעמידה באופן שרירותי שלושה מהם למשפט שסופו הוצאה להורג. קובריק מבליט את הפער המחריד בין הגנרלים לחיילים הפשוטים באמצעות הצילום רב המשמעות ובוחר בקירק דאגלאס לגלם את הקצין הסנגור של החיילים המנסה להחדיר מעט צדק לאולם המשפט המבוים, אך ללא הצלחה.

הסרט מציג את האבסורדיות והציניות הנוראית שבהחלטות הדרג הצבאי ואת הרעות החולות שהינן תוצר לוואי של מלחמת העולם הראשונה ש"נתקעה" שנים בחפירות. בשל מסריו החתרניים, "שבילי התהילה" לא הוצג בצרפת, גרמניה וספרד שנים לאחר צאתו, (ולא הוקרן גם בישראל כדי שלא לפגוע ביחסים עם צרפת), אך זה לא מנע ממנו להפוך לאחת הקלאסיקות הפציפיסטיות.

גליפולי (1981)

מאז "שבילי תהילה" נעשו עוד סרטים דוברי אנגלית רבים על מלחמת העולם הראשונה, בהם אפוסים ענקיים בסדר הגודל של "לורנס איש ערב" (1962). אך מכל אלה, היצירה הקולנועית היפה ביותר שהתרחשה בשדות הקטל של אותה מלחמה נוראית היא דווקא סרט צנוע בהרבה, "גליפולי" האוסטרלי, פרי שיתוף הפעולה בין פיטר וויר והכוכב מל גיבסון.

קצת לפני שעברו להוליווד, הציגו כאן צמד האוסטרלים את סיפורם של שניים מן החיילים בני לאומם שהתגייסו לכוחות הבריטיים בניסיון הפלישה לחוף גליפולי שבאנטוליה. הם עשו זאת בצורה מדויקת, חמורת סבר אך גם מלאת רגש, שבדיוק כמו "סוס מלחמה", השכילה להראות את עוצמת הזוועות שבמלחמה אבל גם את רגעי האנושיות שבקעו ממנה. סצינת הסיום של הסרט היא מופת של כתיבה, בימוי ועריכה, הממחישה עד כמה מוות בשדה הקרב יכול להיות שרירותי.

שנים של אירוסים (2004)

ההבדל בין הטראומות של שתי מלחמות העולם ניכר בצרפת. לא נעים לבחון זאת במספרים, שהרי כל חיים שאובדים בשדה הקרב הם עולם ומלואו, ובכל זאת אי אפשר להתעלם מן העובדה כי במלחמה הראשונה נפלו כ-1.4 מיליון חיילים צרפתיים ובשנייה "רק" 200 אלף חיילים שכאלה. לכן, מלחמת העולם השנייה מעסיקה את התרבות הלאומית בעיקר מבחינה מוסרית – סוגיית שיתוף הפעולה של צרפת עם השמדת העם הנאצית, משהו שנכון יותר למישור האזרחי. לעומת זאת, ז'אנר המלחמה הצרפתי מתמקד כמעט אך ורק במלחמת העולם הראשונה.

הקלאסיקה הצרפתית הגדולה מן הסוגה הזו נחשבת "האשליה הגדולה" (1937) של ז'אן רנואר, שתיארה את האחווה שיכולה להיווצר בין הצרפתים לגרמנים. עם זאת, הסרט הצרפתי המרשים ביותר שנוצר על מלחמת העולם הראשונה הוא ככל הנראה "שנים של אירוסים", שבו שב הבמאי ז'אן-פייר ז'נה לשתף פעולה עם כוכבת "אמלי" פרי עטו, אודרי טאטו.

שני אלה היטיבו ללכוד את ההיקפים העצומים שהיו למלחמה ואת מידת ההלם שגרמה, ועשו זאת באמצעים הקולנועיים היצירתיים והמטלטלים ביותר. הסרט לא הצליח במיוחד, בין השאר מפני שלא הציג את הגישה המתחנחנת החביבה כעת על הצרפתים ביחס לעבר שלהם, אבל הוא משאיר את הצופה בו עם חוויה לכל החיים.

זיגפריד ששון

המשורר האנגלי זיגפריד ששון חווה את מלחמת העולם הראשונה על בשרו. הוא התגייס מתוך תחושת שליחות כמו כל בני דורו כדי להילחם למען המולדת אבל תוך כדי הלחימה בשוחות הנוראיות התפכח והפך לאחד מקולות המחאה הגדולים נגד המלחמה. הוא זכה לעיטור על האומץ שהפגין בשדה הקרב, אך גם שלח שירים מן החזית שיצאו נגד קובעי המדיניות ששלחו אותו לשם.

ב-1917, בעת חופשה בלונדון בשל פציעה, פרסם את "הצהרתו של חייל" המפורסמת שלו ובה כתב, בין השאר, "אני מאמין, שאלה שבידם הכוח לסיים את המלחמה מאריכים אותה במתכוון... מלחמה זו, שאליה התגייסתי בהיותה מלחמת הגנה ושחרור, הופכת עתה למלחמת תוקפנות וכיבוש... אינני מוחה נגד התנהלות המלחמה, אלא נגד הטעויות הפוליטיות ונגד חוסר הכנות שלמענם מוקרבים הלוחמים". הצהרה זו שהיתה אמורה לעלות לו בעונש מאסר, הסתיימה בשליחתו לבית חולים לחולי נפש בטענה שהוא סובל מ"הלם פגזים" (הפרעה שהיום אנו מבינים אותה כפוסט-טראומה).

ששון היה משורר שהיטיב לתאר בשיריו את סבלו של החייל הקטן במלחמה, אך גם הצליח להביע בהם מחאה פוליטית נחרצת. עבורנו כיום הוא מהווה זיכרון רחוק לתקופה שבה יוצרים היו אמיצים דיו כדי להביע את עמדותיהם ביצירותיהם ולהיות חלק מהשיח הפוליטי.

אוטו דיקס

אין תמונה. צילום מסך, מערכת וואלה
אגרוף בבטן למתבונן. "משחקי קלפים" של אוטו דיקס/מערכת וואלה, צילום מסך

הצייר הגרמני אוטו דיקס התנדב לצאת לקרב עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה כמו רבים מבני דורו חדורי הפטריוטיות. אולם, שנות הלחימה בחפירות הותירו את רישומם בו ובסיומה הוא צייר כמה מן הציורים הארסיים והקודרים ביותר שנוצרו כתגובה למלחמה. דיקס השתייך לזרם האקספרסיוניסטי בציור והציג ביצירותיו את זוועות מלחמת העולם הראשונה לא רק בהתייחס למיליוני הקורבנות, אלא גם לאלה שנשארו בחיים.

במלחמת העולם הראשונה השתמשו לראשונה בגז ובמכונות ירייה, והטנק והלוחמה האווירית הפכו בה לאייקונים של המודרניות. הנשק הקטלני החדש הזה ו"מכות האש" של הארטילריה בשוחות יצרו פציעות לא מוכרות, בהם קטיעת איברים והשחתת הגוף הלוחם. דיקס לקח את אותם חיילים מעוותים שחזרו הביתה מן השוחות והנציח אותם בציוריו הגרוטסקיים. בציור "משחקי קלפים" (1920) הוא מציג בפנינו שלושה גיבורי מלחמה המשחקים קלפים, רק שמבט נוסף על הציור חושף כי דמויותיהם נכות ומעוותות.

עם עליית הנאצים לשלטון הושמדו רבים מציוריו של דיקס בטענה שהם לא ראויים מבחינה אמנותית ומחלישים את רוחו של העם הגרמני. אולם גם זוועותיה של מלחמת העולם השנייה לא עמעמו את האגרוף בבטן שמעניקה לך צפייה ביצירה המודרנית של דיקס.

Let England Shake - פי. ג'יי הארווי

לפי. ג'יי הארווי היו אינספור אופציות לרפרנסים אודות מלחמה ותוצאותיה המרות עבור בריטניה - המדינה שרעדה לה מתחת לרגליים - עד כדי קבלת החלטה שמשנה קריירה -לשיר עליה. מבין כולם, מהמלחמות עם צרפת בימי הביניים ועד מלחמת פוקלנד באייטיז, הארווי הלכה על הטבח בגליפולי, בו צבאות אתא-טורק הביאו לאובדנם של עשרות אלפי חיילים בריטיים.

זו היתה החלטה מבריקה של הארווי, ומה שעזר ל-"Let England Shake" להיות יצירה פוליטית נדירה: בנוף המתלהם שבו האווירה היא שמי שאינו צועק גם אינו נשמע, הארווי התעסקה בעולם עתיק שלכאורה לא שייך אלינו ולזמננו, כדי לומר משהו עכשווי ורלוונטי מאי פעם: מלחמה היא דבר נורא, בכל מקום, בכל זמן.

החייל האמיץ שוויק - ירוסלב האשק/חמי אוזן

את העולם התרבותי שלנו בעידן המודרני ושבירת המוסכמות שהחלה על פי ספרי ההיסטוריה השמרנים אי שם בשנות ה-60, אנו נוטים לייחס לא אחת לתגובה האמנותית למלחמת העולם השנייה. "החייל האמיץ שוויק" של ירוסלב האשק מלמד שהכל בעצם התחיל בשיקוף התרבותי למלחמת העולם הראשונה: סרקסזם חד כתער, סוריאליזם כמפלט ופציפיזם מנומק.

שוויק עושה זאת לא פחות טוב מ"מלכוד 22", וכנראה שאף יותר. גם כמעט 100 שנה אחר כך, זו בעיטה בבטן – שנונה, מצחיקה, מבריקה, אבל בעיטה. האדם הקטן שמשלים עם כוחות האופל שמרכיבים את מפלצת הבירוקרטיה שמושלת בחיינו – אנשי דת, צבא, פקידים. חוסר ההיגיון והתוחלת שבמלחמה.

במבט מאוד רחב, זה היה הצעד הראשון לוודסטוק ולהרבה מאוד אנשים שהבינו שקדמה היא לאו דווקא דבר טוב, והם לא באמת רוצים לעלות על העגלה הזו. בזכותו, לפחות, אני לא אשתתף גם במלחמה הבאה ואשקיף מעל על כל על הפראיירים שבאמת מאמינים שזה הולך להיות הקרב האחרון והבלתי נמנע.

להקת פרנץ פרדיננד

"בעיקרון, אהבנו את המצלול של השם", סיפר אלכס קפרנוס, סולן פרנץ פרדיננד על ההחלטה לקרוא ללהקה המבריקה שלו על שם הדוכס שמותו בישר את פרוץ מלחמת העולם הראשונה. "אבל הוא גם היה דמות מדהימה והחיים שלו היו מדהימים, במיוחד הסיום שלו שמסמל אירוע ששינה את העולם, כמו שאנחנו רוצים שהמוזיקה שלנו תהיה". המלחמה הכי קשה שפרנץ פרדיננד עסקו בה אי פעם היא על כניסה לבין הרגליים של בחורות - מטרה נעלה, ללא ספק.

אבל גם החלטה אחת טיפשית של היפסטרים בגרסת תחילת המאה ה-21 שמה סיפור טרגי במקום אחר, כזה שמביא שמחה לעשרות אלפי אנשים שיודעים את "Take Me Out" בעל פה. 94 שנים אחרי תום המלחמה ההיא, גם זה משהו.

השתתפו בכתיבת הכתבה: חן רוזנק, אבנר שביט ועינב שיף

מכירים עוד יצירות על מלחמת העולם הראשונה? ספרו לנו בפייסבוק

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    4
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully