פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      "עדות" - סרט תעמולה אפקטיבי אבל מקומם

      "עדות" של שלומי אלקבץ לוקח שחקנים ישראלים המציגים עדויות של אזרחים פלסטינים. למרות שהתוצאה אפקטיבית ומזעזעת המניפולציה היא גם מקוממת

      "עדות" של שלומי אלקבץ, שיוצא השבוע להקרנות סדירות בסינמטק, הוא סרט תעמולה, לטוב ולרע. במידה רבה מדובר במין תמצית של מה שחושבים ב"עמישראל" על הקולנוע הישראלי: סרט שמציג את הסבל של הפלסטינים ומוציא רע מאוד את הצד הישראלי, שגם ממומן בחלקו מכסף אירופאי ומכוון קודם כל לקהל של פסטיבלים בינלאומיים. המגמתיות של "עדות" היא חסרת בושה ולא מסתתרת, וקשה מאוד לא להתקומם כנגדה, גם אם אתה לא מעריץ שרוף של אביגדור ליברמן. מצד שני, אי אפשר להתעלם מהעובדה שאלקבץ, במאי מוכשר מאוד, והצלם המצוין שלו דוד עדיקא, עמדו בהצלחה במגבלות האסתטיות שהטיל על עצמם, ויצרו סרט בעל שפה אסתטית ייחודית ויופי קולנועי מובהק.

      שלומי אלקבץ התפרסם בזכות המלודרמות האמנותיות "ולקחת לך אישה" ו"שבעה", שביים בשנים האחרונות יחד עם אחותו רונית, אך בעבודת הסולו הקולנועית הראשונה שלו כבמאי הוא בחר ללכת לכיוון הרבה יותר אקספרימנטלי ופוליטי. "עדות" של אלקבץ מבוסס על קונספט פשוט: כ- 20 שחקנים ישראליים (ביניהם רונית אלקבץ, קרן מור, מנשה נוי, זוהר ליבה, אייל שכטר ועוד) מבצעים קטעי עדויות של אזרחים פלסטינים, שחוו על בשרם את עוולות הכיבוש, ולצדם גם קטעי עדויות של חיילי צה"ל, שביצעו אותן.

      קטע מתוך "עדות":

      המשתתפים ניצבים או יושבים על רקע נופי ארץ ישראל הדוממים והיפים, עם מצלמה נטולת תנועה רוב הזמן, מישירים מבט למצלמה, ומכים בצופים עם סיפורים מקוממים, מבחילים, מעוררי שאט נפש על גילויי רוע אנושי. עדויות מתונות יחסית על מכות וחיסולים מוטעים של חפים מפשע משתלבים בסיפורים מזעזעים על רצח והשפלות מיניות. המבט הישיר שהסרט מפנה אלינו הוא מבט של האשמה ותוכחה, שאי אפשר להישאר אדיש מולו. מהבחינה הזאת, הסרט משיג את מטרתו.

      עם זאת, הטקטיקה שבה נוקט הסרט להפצת רעיונותיו, כנהוג בסרטי תעמולה, היא גם טקטיקה מרתיעה. "עדות" הוא סרט שמנחה את הצופים בו לנתק את השכל שלהם בעת הצפייה בו ולהגיב אליו באופן רגשי לחלוטין. העדויות שמובאות בו נטולות הקשר כלשהו וממוקדות רובן ככולן בתיאור מפורט של מעשים נוראיים. גם הקישור ביניהן הוא ישיר וחסר תחכום, אם כי תמיד יפה אסתטית. באופן הזה, הפעולה היחידה שהצופים בסרט נדרשים אליה בעת הצפייה בו היא להזדעזע רגשית, מה שבשורה התחתונה מדרדר את "עדות" למחוזות הקיטש.

      עדות (יח"צ , תולי חן)
      אסתטי ונאה ובמקביל מעורר התקוממות ורתיעה. מתוך "עדות" (צילום: תולי חן)

      מעבר לכך, התחושה הקשה בעת הצפייה בסרט היא שבאותו אופן בדיוק אפשר היה לקדם כל אידיאולוגיה שהיא, כולל המרתיעות ביותר. תחליפו את העדויות של פלסטינים עם עדויות של מתנחלים שנפגעו ממעשי איבה של פלסטינים או אפילו חרדים, שנפגעו מידי חילונים, ומבלי לשנות שום דבר עקרוני בסרט, תקבלו מסמך קורע לב שישכנע אתכם בכל דבר שתרצו באפקטיביות לא פחותה. זאת הסיבה שתעמולה, במיוחד תעמולה שלא מצהירה על עצמה מראש ככזאת, היא דבר מסוכן ומרתיע, בלי קשר לרעיונות שהיא באה להביע, זאת מתוקף המעקף שהיא עושה לשכל והפנייה הישירה שלה לרגש. על כן גם "עדות", למרות ערכיו האסתטיים הנאים, הוא סרט מרתיע ומקומם.

      "עדות" - תלכו לראות אותו בקולנוע? ספרו לנו בפייסבוק