מקס אולארצ'יק לא רצה להיות מפורסם, אלא שהסיכויים מלכתחילה היו נגדו: עם אבא כמו אלון אולארצ'יק, לוק של נער פוסטרים בלונדיני ונטייה ברורה למוזיקה ומשחק, הוא לא ממש יכול היה להרשות לעצמו לפנות ללימודי עריכת דין. "כבר בגיל חמש הייתי הולך לאודישנים לפרסומות. בגיל 16 הגיע הפרסום, כשהשתתפתי ב'אדומות' ואחר כך ב'פיק אפ'", הוא אומר. "אבל כשהגיע הזמן ללכת לצבא, ראיתי בזה נקודת מוצא. רציתי לחתוך מהעניין זה לא אמיתי, כל הצהוב הזה, זה ממש משהו שאין בו כלום, להיפך - זה לוקח ממך כל כך הרבה אנרגיה. אנשים נכנסים לזה נורא כי תשומת לב זה משהו שאנחנו רוצים לקבל כבני אדם, ואז פתאום אתה מקבל את זה בבום, בדיוק בחוליה הכי חשובה בהתפתחות שלך. זה יכול לדפוק אותך".
אז אולארצ'יק בן ה-24 הוא לא הכוכב הכי גדול בסביבה, אבל הוא גם רחוק מלהיות אנונימי: עם תפקיד ראשי ב"אליפים", סדרת הנוער האיכותית של ערוץ הילדים של yes (שחוזרת ב-15 בינואר) המבוססת על הספר המיתולוגי של אסתר שטרייט-וורצל, קריירה מוזיקלית שמאפשרת לו להסתובב ברחבי העולם עם הקונטרה בס שלו ובייבי פייס שיכולים להמיס את לבה של כל מתבגרת, תהיו בטוחים שלהק מעריצות נוטפות הורמונים מצליח למצוא אותו מדי פעם ולהגיב בהתאם.
"זה מפחיד לפעמים, אנשים שניגשים אליך ברחוב עם מבט של טירוף בעיניים", אומר אולארצ'יק, "ילדה בת 12 שמסתכלת עליך במבט מזוגג כזה שלא רואה אותך, אלא רואה את מה שיש בטלוויזיה. ואז אמא שלה תבוא ותתפוס אותך ביד כאילו אתה איזה רכוש, זו חדירה לפרטיות. אנשים רואים אותך בסלון שלהם וחושבים שהם מכירים אותך. יש אשליה של אישי, אבל זה לא אישי בכלל. היו תקופות שזה היה לי ממש עוצמתי והרגשתי שזה ממש מסוכן. פעם לא סבלתי את זה והייתי מדבר על זה בכעס, עכשיו אני משחרר את זה, לא מתחרט ולא כלום. אני מרגיש מאוד בר מזל, מאוד מאושר עם מה שאני עושה ועם האנשים שסביבי".
האמת היא שמתחת למעטה אליל הילדות, מסתתר דווקא בחור צעיר, מוכשר ומורכב למדי. בנם הצעיר של אלון ודיאנה אולאר'ציק, אח קטן לטסה שגם פנתה לכיוון של משחק ושירה. עם דמותו ב"אליפים", משה, הוא מזדהה בעיקר במקומות הכואבים. "אני משחק מישהו שהוא מאוד מנותק רגשית וכביכול מאוד נהנה לעשות כאוס ולעשות בלאגן. עד היום לא התאימו לי תפקידים של באד בוי ונורא הדליק אותי לעשות דמות יותר אפלה. ברור שהוא מאוד חלש ובודד, כי רוע תמיד בא מחולשה".
אבל אם יש משהו שאולארצ'יק מזדהה איתו מאוד, זו הזרות של דמותו, זה שמרגיש בתוך תוכו שהוא לא כמו כולם: "אני זוכר את תחושת החריגות הזו בעיקר מבית הספר. הרגשתי שונה, חריג. אבא שלי קלט שמשהו לא מסתדר לי שם והעביר אותי לבית ספר לטבע, כי אהבתי מאוד חיות. העברתי את רוב השנים שם בגן הזיאולוגי, שהיה סוג של מפלט בשבילי. התחברתי לשקנאי ופיתחתי איתו קשר מאוד מיוחד. הוא היה נושך את כל מי שהתקרב אליי, יושב לי על הגב, רץ אליי ממרחק של מאתיים מטר. השתתפתי גם בסרט דוקו צרפתי שתיעד קשרים בין בעלי חיים וילדים. כמו שהיה חואן וצ'ינצ'ילה, היה מקס ושקנאי".
עם ההתבגרות, הגיעה גם סוג של השלמה. טוב, בעצם הגיעו בנות המין היפה. "כשהייתי בחטיבת הביניים בעירוני א', אחותי התחילה להביא הביתה כל מיני בחורות יפות, חברות שלה מתלמה ילין. הבנתי שלשם אני שייך", הוא צוחק. "זה היה גם המקום שבו גיליתי את הקונטרה בס. חברתית, היה לי קל שם יותר, זה היה מקום הרבה פחות מיינסטרים".
תחושת החריגות עדיין מלווה אותך?
"כן, לפעמים. שונה, חריג. אני מרגיש שונה. אני יודע שכולנו שונים וכל אחד יחיד במינו, אבל בפנים כן ובסיטואציות חברתיות לפעמים אני מרגיש אחר. אבל יש לי סוללה של חברים ומשפחה וכולם מטורפים ומדהימה, אז גם חריגות היא סוג של תא חברתי. אתה מתפתח ומוצא אנשים כמוך".
כשהיה בן 15, כאמור, נולדה קריירת המשחק שלו. אחרי קמפיין אופנה, כמה פרסומות ותפקיד ב"אדומות", הגיעה "פיק אפ" ואיתה גם המשבר. "'פיק אפ' היה ידוע בתור טראש", הוא מספר, "מוכרים לילדים מלא זבל, דברים שלא טובים לילדים לראות, לא רק מבחינה של סקס ואלימות. אין תוכן שהוא אמיתי. נכון, יש גם דברים טובים, אבל יש מלא טראש שילדים אוכלים כמו במבה, צריך לברור מה נותנים להם. היה לי מאוד לא נעים בתוך העולם הזה, גם בגלל הטראש וגם בגלל מה שזה עשה לי באופן אישי. מלא צהוב. זה עולם לא אמיתי ואם אתה אדם אמיתי שחשובה לו הכנות, זה קשה לך. הרגשתי חוסר שקט פנימי במשך כמה חודשים ורק רציתי לחתוך משם".
באותה התקופה הוא גם קיבל פינה בתוכנית "אקזיט", וגם היא נחרטה בזיכרון כחוויה לא חיובית במיוחד. "נתנו לי פינה לדבר בה על ADHD ודברים שבא לי לדבר עליהם. בסופו של דבר זה תומצת לשבע דקות וזה הפך לבדיחה. אמרו לי, תכין חביתה ותדבר על משהו וזה יהיה מצחיק כשהחביתה תישרף. מישהי ממש נעלבה שחשבה שאנחנו צוחקים על ADHD ואני בכלל באתי לדבר עליה לא בתור הפרעה אלא בתור כישרון. זו דוגמא לאיך לוקחים משהו שיכול להיות חשוב ואיכותי והופכים אותו לבדיחה בגלל חיסכון בזמן, כסף או לא יודע מה".
אז איך הצלחת בכל זאת להישאר עם שתי רגליים על הקרקע?
"יש לי משפחה וחברים שהם הקרקע היציבה שלי. אבא שלי לימד אותי לדבר על הכל כל הזמן, באתי מבית שהוא מאוד דאון טו ארת', אז היה יותר קשה לבלבל אותי, למרות שהיו לי כמה חודשים שהרגשתי זוועה. היה לי מן רעש כזה בפנים כשאתה לא יודע מה קורה, חווה המון סיטואציות עם אנשים שהם לא אמיתיים. וזה יכול להטריף אותך במיוחד בגיל כזה".
ואז הגיעה נקודת המפנה: אולארצ'יק המיר את עולם הסלבס בעולם הלהקה הצבאית, התמסר למוזיקה והבין את משמעות החיים. בערך. "היה לי נורא חשוב להפחית את מידת הפרסום. הפעלתי את המנוע הזה של ערכים, התעצבתי עם מה שחשוב לי ומה לא. בגלל זה כל כך שמחתי מהתפקיד ב'אליפים'. זו סדרה שמדברת בדיוק על זה, על ערכים, ומגנים את כל הצהוב. אפילו צוחקים עליו. פנימייה חקלאית, סיפורי אהבה. משהו פשוט, ערכי וטוב. אני נורא גאה בסדרה הזו. לפרמיירה הזו הלכתי לא כי צריך ללכת, אלא כי הייתי גאה. לקחתי אותה גם ממש ברצינות, בניגוד לפעם. בגלל השטחיות של העניין אתה קולט הרבה פעמים שאתה לא צריך לשחק באמת, וזו הרגשה לא כל כך מעמיקה, אבל בסדרה הזו זה אחרת, התחלתי להשקיע".
אין ספק שעם פחות ערכים ויותר רדיפת פרסום, אולארצ'יק יכול היה בקלות לרשת את מקומו של רן דנקר בתור הטאלנט היפה שלא ממש למד משחק, אבל אוחז בכישורים המתאימים כדי להצליח בתחום. אולארצ'יק מתחלחל מעצם המחשבה: "זה נראה לי סיוט, זוועה. נלקח ממך משהו נורא חשוב שזו האנונימיות, היכולת להכיר בנאדם מאפס. יש לי את זה עכשיו ואם הייתי מפורסם בטירוף, זה היה לא נעים. לא הייתי מתחיל מאפס עם אף אחד. עם ילדים אני לא מתחיל מאפס, למשל. זה קצת מציק לי, אבל זה בסדר. אם כבר להיות מפורסם, אני רוצה לעשות את זה במוזיקה".
אבל לפרסום יש גם את היתרונות שלו. בנות, למשל.
"תראי, אני בנאדם מאוד חברותי ואני מאוד אוהב נשים. באחד הראיונות שאלו אותי מי האישה שעושה לי פיק ברכיים, כי סקס מוכר וחייבים להכניס את זה. זה ברור. אז אמרתי מייגן פוקס, כי אני חושב שהיא ממש יפה. בחיים האמיתיים אני מחפש חברה. אני רוצה זוגיות. אני לא זיין. הייתה לי חברה שלוש שנים והייתי מאוהב בה בטירוף. אני יוצא מדי פעם לדייטים. אבל לא הולך לפיק אפ ברים, אני הולך לבר בשכונה שלי, איפה שאני מנגן. אני מתחיל עם בחורות, אבל לפעמים זה קצת קשה. אני אוהב בחורות ואנשים בכלל שהם מאוד אמנותיים, מעניינים, משוגעים קצת. אז אם יש בחורה שהיא טיפוס, אני עף עליה יותר. אני גם נורא אוהב להיות עם בנות, הרבה פעמים בסיטואציה של חמש-שש בנות, כשאני הבן היחידי, אני פורח. ואני לא גיי, אם זה מה שאת חושבת. נראה לי שאולי יש צד נשי שאני מאוד מתחבר אליו. אם הייתי גיי הייתי יוצא מהארון, אני בא מבית מאוד ליברלי".
בימים אלה הוא מתכונן לסיבוב הופעות בברזיל בחודש הבא. היעד הבא שלו היא ניו יורק, לשם הוא מתכנן לעבור בקיץ הבא. עם האזרחות האמריקאית שקיבל מאמו, זו לא אמורה להיות בעיה. "מוזיקה היא המיינסטרים שלי", הוא מספר, "היא העיקר ואני רוצה לנסות לפתח קריירה שם".
את היחסים עם אביו המפורסם, שגם שיתף אותו באלבומו האחרון, "אולארצ'יק סטייל", הוא מתמצת בכמה משפטים קצרים: "תמיד שואלים אותי אם זה לא קשה להיות 'בן של', אבל אני לא מרגיש שיש לי צל של אבא מפורסם, אלא אור של אבא מפורסם. הוא איש מדהים וכל מי שמכיר אותו חושב ככה. שני ההורים שלי אנשים מדהימים, וגם אחותי טסה. הם אלה שעומדים מאחוריי והמוזיקה היא פשוט בדם שלי. לא הייתי יכול להתחמק ממנה, ואני גם לא רוצה".
"אליפים" בוואלה! yes
"אליפים": מצפים לתחילת העונה השנייה? שתפו אותנו בפייסבוק