אתם בטח מכירים את הממזרים ברי המזל שמסתכלים על שלושה מצרכים פרוזאים ומצליחים להפוך אותם לכדי ארוחת מלכים. כך זה גם לפעמים בתחום המציאות יש מי שמביט בה, מושך בכתף וממשיך הלאה, יש את מי שחושב שרואה בה דבר מה יוצא דופן אבל מקדיח את התבשיל, ויש את את המעטים שמצליחים לייצר ממנה שיר. ברק הימן ("הריקוד של אלפונסו", "שומרוני בודד", ו"גשר על הואדי" יחד עם אחיו תומר הימן), משתייך לזן האחרון והנדיר יותר.
אין כמעט נושא שחוק עד אבק יותר מקשיי חיי הנישואים, אין דיון מונוטוני יותר מהזריזות בה פונה האדם המערבי המודרני לגירושים. על פניו, לא השארנו אבן לא הפוכה בתחום הזה, ואפילו מבט חטוף על תוכניות הטלוויזיה בשנים האחרונות יגלה לנו שאנו עוסקים בו באובססיביות בין אם זה בטלוויזיה הדרמטית, ובין אם בתיעודית. אז מה כבר בכל זאת נשאר להגיד מבלי להעלות גירה של שעמום?
על פניו, "סוף לסיפור" - הסדרה התיעודית שיצר הימן יחד עם אילנית באומן, ואותה ביים, נועדה לכישלון. הסדרה עוסקת בשלושה סיפורי גירושים, בחייהם של אנשים מהישוב, כאלו שתראו בתור למכולת השכונתית. היא לא נהנית מאותם נושאים עסיסיים או סקסיים שצופה שואל עצמו לעומתם באמת, איך עוד לא עשו על זה סרט? אפילו שמה של הסדרה, יש להודות, לא מעורר ציפיות גבוהות. "סוף לסיפור"? באמת? זה אולי השיר הכי שחוק וברור מאליו לסימון סיום תקופה, והדמעות על האיפור כבר מעוררות אדישות אחרי כל כך הרבה טקסי סיום תיכון.
אבל זהו כנראה בדיוק ההבדל שבין מי שמתבונן על המציאות ורואה בה מה שהיא מציעה על פניה, ובין מי שמסוגל לצלול מתחת לפני המים ולשלות מהמים העמוקים פנינים. במובן מסויים, ברק הימן הוא אמודאי של החיים, ומתוך החושך של מה שנראה כמו מסה אחת אחידה של הרבה פרצופים זהים, הוא בוחר את אלו שבאור הנכון מנצנצים הכי יפה.
"סוף לסיפור" עוקב אחר נילי קיסוס, (אמו של אביעד, שגם מפציע לכמה רגעים עם אבחנות חדות ומדויקות) שהתגרשה לאחר 33 שנות נישואים, שעשר מהן היא מגדירה כטעות. אחר כך מגיעים ליאת ואילן, שבחרו להתגרש אחרי שהבינו שאין ביניהם תשוקה, ומה שנשאר להם במשותף הוא רק ילדם; וישנו מוטי, שאין דרך אחרת לתאר זאת אלא לומר שהחיים התפוצצו לו בפרצוף והגירושים מאשתו השאירו אותו חבוט מכל בחינה שאפשר לדמיין.
שוב על פניו, אין כאן שום סיפור שפורץ את גבולות היומיום, אבל הבחירה הזהירה והמדוייקת דוקא במושאי הצילום האלו, והיכולת לבחור בדיוק את הרגעים שתופסים ומשקפים את המהות העמוקה של הדמויות, היא כישרון שאין דרך ללמד אותו. כל אחד מהמשתתפים הוא בעל יכולת ורבאלית ומודעות עצמית גבוהה, אבל כמו תמיד הגרעין של האמת לא נמצא במילים שאומרים, אלא דוקא בשתיקות, במחוות הקטנות, ברגעים שבורחים דרך הפילטר של השליטה. והימן יודע להיות שם בזמן הנכון, ויודע מה פה העיקר ומה הטפל ואיך לספר סיפור. בלי המסגרת הטכנית של התחלה-אמצע-סוף, חמשת פרקי הסדרה מספרים סיפור שלם, לא חסר בו דבר ואין בו התחושה המאולצת שכופפו את המציאות כדי להתאים לסכמות שאנו מכירים.
אולי החשוב מכל בגישה של היוצרים אל הסדרה ואל מושאי התיעוד שלהם, זה שהם לא נקטו גישה דיכוטומית של טוב או רע. גירושים אינם טובים או רעים כפי שנישואים אינם טובים או רעים; ממש כמו שהחיים אינם טובים או רעים. הימן ובאומן, כך ניכר, לא הגיעו כדי לצאת עם מסקנה חד ערכית או עם אג'נדה שמראש כפו על הסרט. ויש לשמוח על כך שאין פה "מסר". המציאות של גירושים, כמו כל אובדן משמעותי, היא משחק של נחשים וסולמות שבו האדם מיטלטל בין שפלים וגבהים, רגעי חסד וייאוש. דרך הגיבורים שכל כך קל להתאהב בהם, אפשר לחוות את המורכבות הזו מבלי שינסה "לתקן" אותם, ובלי שיכפה סדר איפה שיש כאוס, ברק הימן הצליח ליצור סדרה עדינה, מכובדת ומכמירת לב.
"סוף לסיפור" בוואלה! yes
"סוף לסיפור" - מה חשבתם על הפרק הראשון? ספרו לנו בפייסבוק