מקדונלדס אין, מופלטה אאוט

בערך פעם בשנה, לעתים בתדירות גבוהה יותר, מגיע לארץ איזה סרט קטן, נפלא ועמוס רגעי קסם קולנועיים. יש לו נטייה, לסרט הזה, להגיע מאיזו מדינה קטנה ואפופת מסתורין השבויה עדיין בכבלי המסורת עתיקת היומין. לנצח יעסוק אותו סרט באנשים הקטנים, הפשוטים של אותה מדינה קטנה ופשוטה. תמיד ימצאו גיבוריו קשי היום מספר דקות ביממה לחלום על העתיד ולפרוש בפנינו את רצונותיהם ותקוותיהם הפשוטים והאוניברסליים. סרט כזה הוא "נסיך הרחוב".

צפיתי בסרט ולא יכולתי להפסיק לחשוב על החיים וכמה שהם לא הוגנים. ילדי רחוב מרוקאים מבכים את מותו של חברם הטוב ונשבעים להביאו לקבורה "כמו נסיך", ואני טרודה בשאלות קיומיות. למה, למה העולם כל כך צר מוחין? האם תפיסתנו את המזרח, המערב וההבדלים ביניהם לעולם לא תשתנה? למה לעזאזל מצפים מאיתנו לצפות בתשלום ב"נסיך הרחוב" כשסרט בעל תקציב ועלילה דומים תוצרת אמריקה היה מתקשה למצוא את מקומו אפילו בשעות הבוקר המוקדמות בערוץ הסרטים? מדוע קולנוענים אמריקאים סוג ב' מקופחים על ידי המפיצים והפסטיבלים ברחבי העולם, בעוד יוצרים מקבילים יוצאי מדינות "מקופחות" זוכים לכבוד מלכים?

אולי האשמה היא בנו. בקהל. כבר שנים שמילים כמו "אמריקאי" או "הוליוודי" הוצמדו לסרטים בזלזול, כמילות גנאי. ההמונים החלו לדרוש אותנטיות, אתניות, סיפורים פשוטים, אנשים קטנים, מחוזות קסומים… אקיצר – תביאו מה שתביאו מקצותיה של אירופה, מליבה של אפריקה או מרחבי אסיה, ואנחנו נהיה מרוצים. כך, בתיווכם של המפיצים שקיבלו לגיטימציה לייבא בזול, מוצפים אולמות הקולנוע בגל של סרטים שאפילו יותר משהוא מביך את המזרח הוא יוצר געגועים למערב. חבל.

אודה ולא אבוש: מעולם לא מאסתי באמריקאים. יחד עם כל הג'אנק שהם מייצרים, ובכמויות, מופקים שם הסרטים הטובים בעולם. אין כמו הניחוח הזה של הוליווד, הפרפקציוניזם מעורר הקנאה, הווירטואוזיות, המקצועיות... אמריקה. אבל לאמריקאים יש עורכי דין מיומנים כמו ג'וני קוקרן והם בטח לא צריכים אותי שאייצג אותם.

כמובן שאינספור סרטים מצוינים, מרתקים, מרגשים, גדולים וקטנים הופקו גם בארבע היבשות האחרות. אבל ממש כמו אצל האמריקאים, כמה תפוחים רקובים גורמים לכל הארגז להסריח. שהרי מה שהופך סרט אתני לטוב הוא היכולת של יוצריו להפסיק להתבוסס בחומרים משומשים ולנסוק לגבהים חדשים. וכאן בדיוק נופל "נסיך הרחוב". מרוב שהבמאי-תסריטאי נביל עיוש עסוק בלהפוך את הסרט לאותנטי, קסום ופשוט, הוא נופל פעם אחר פעם לקלישאות ולזיוף. קשה לצפות בסרט מבלי להרגיש שהוא מנסה, ובכוח, להפוך ל"שעת הצוענים" מודל 2001. אך להבדיל מקוסטריצה, עיוש לא מצליח לעמוד בפיתוי להציג את גיבוריו (ילדי הרחוב המרוקאים) כפלא השביעי. "שעת הצוענים" פורס, בעדינות של מנתח מהולה באכזריות נוראית, את הטרגדיה הצוענית דרך סיפורם האישי של גיבוריו. לעומתו, מסתפק "נסיך הרחוב" בהצגה שטחית למדי של סיטואציית ילדי הרחוב. זהו.

לטובתו של הסרט ייאמר שהשחקנים הראשיים, שלושה ילדי רחוב אורגינליים אותם הכיר עיוש במהלך עבודת התחקיר, נותנים הופעה אמינה ומרשימה. קשה לי להיזכר בקאסט כה מוצלח מתחת לגיל 15. בגדול מדובר בסרט מפוספס. אם עיוש לא היה נסוג, כפי שהעיד בעצמו, ל"גישה של סיפור אגדה", מנסה לתת איזה בסיס מציאותי והגיוני לכל הסיפור ומבין שהצופה לא מסתכל רק בבקבוק, יכול להיות שהוא היה נשאר עם פנינה ביד.

חבל.