אז הקנדית הצווחנית מוציאה עוד דיסק, אתם אומרים ודאי. רבים האנשים הסולדים מאלאניס מוריסט, רבים הם מיום ליום, וזה הרי ברור שאני אהיה אחד מאלה שיאהבו אותה. ובכל זאת, כיום, בשונה מאוד מהפגנת האחדות והעמדה החד משמעית שהצגתי ב-95', אני חש צורך לסייג את עצמי.
לאלבום החדש קוראים Under Rug Swept, והוא יוצא ארבע שנים אחרי אלבום האולפן האחרון שלה ושלוש אחרי האנפלאגד. באלבום הזה היא משתחררת מגלן בלארד, האיש שהפיק וניגן לה וכתב איתה את השירים עד עכשיו. המפיקה המוזיקלית, אם כן, היא אלאניס מוריסט, והיא עושה עבודה חמודה, גם אם לא הכי מעניינת. בסך הכל, מה היא כבר יכולה לעשות אם לא להרים כמה לופים ולבנות עליהם את הרוק הזה שלה. שמעתי שהכיוון הוא יותר רועש ובמגמת העלק חזרה לאלטרנטיב, וזה היה אמור לרגש אותי, אבל כפי שנלמד בהמשך, זה לא בדיוק קרה.
האורחים המופיעים באלבום הזה, דין דה ליאו מסטון טמפל פיילוטס, אריק אייברי מג'יינז אדיקשן ופלי מהצ'ילי פפרז הם לכאורה עוד גורם שאמור לעורר תיאבון. ואולם על מידת המעורבות של האורחים בדיסקים שכאלה יכול להעיד פלי עצמו, שאמר בראיון ב-95' כי שיתוף הפעולה שלו עם אלאניס בשיר "You Oughta Know" (יחד עם דייב נבארו) הסתכם בשעה של הקלטה באולפן, ובכלל לא כלל פגישה עם הזמרת.
אלאניס היתה בת 21 כשיצא "Jagged Little Pill". שבע שנים אחרי היא ודאי מקבלת בהבנה את העובדה שברוב חודשי השנה הקרובה חייה יוקדשו לקידום מכירות האלבום החדש באינספור תוכניות טלוויזיה, חתימות בחנויות תקליטים וסיבובי הופעות. בראיון לבילבורד היא אמרה שהיא שמה כבד קצוץ אם האלבום ימכור או לא. אני לא סגור על התאריך, אבל היא עשתה לא מזמן גם פרסומת לגאפ. את הכסף היא שלחה לצדקה.
האלבום הזה מתחיל מעולה. השיר הפותח,"21 things I want in a lover" , הוא לא בדיוק רצועת חיי, אבל הוא בהחלט מתקבל על הדעת, ומהווה הקדמה נחמדה ל"Narcissus", השיר הכי מעניין בדיסק מבחינת ההפקה והלחן (אם כי לא מבחינת המילים). אז מגיע תורו של "Hands Clean", שאני למד שמנוגן הרבה בגלגל"צ ובאם.טי.וי, ועל כן ודאי כבר נזל לכם מכל החורים ואתם ממש שונאים אותו, ובכל זאת הרשו לי לומר כי אני סבור שמדובר בפנינה רצינית ובאחד הסינגלים הטובים ששחררה עד היום. האמת היא שהשיר הזה, ובמיוחד הדרך בו הוא מבוצע ווקאלית, בעיקר מספק לי את האישוש כי אכן עדיין יש לה, לאלאניס.
אחרי שמסתיים השיר הזה, לקראת אמצע השיר הבא, מתרחשת התקלה. האלבום, שעד עכשיו נתן פתיחה חלומית, מתחיל משום מה לדעוך. למרבה הבעסה, הלחנים והוירטואוזיות הווקאלית של אלאניס פתאום נעשים חלשים ומפסיקים לעניין, והבעיה החמורה ביותר ננעצת במלל. אלאניס, בחורה שאני יכול להגיד בכנות שאני חושק בה, כותבת על מערכות היחסים שלה עם הגברים (הבויז) בחייה, ועם זה אין לי שום חיכוכים רק שככל שמתקדמים לתוך הדיסק והמילים, נוצרת תחושה עמוקה ומעיקה של חיטוט ביומן אישי של מתבגרת-מורדת-רגישה. לקרוא בשירים כאלה זה תמיד נחמד, רק שעם הזמן והאובייקטים, זה בעצם אף פעם לא ממש משתנה. בואו נגיד שאלאניס כותבת חמוד מאוד.
לאלבום הזה יש עוד כמה סינגלים פוטנציאליים שאני לא אוהב, שבטח יראו אור מצעדים. במהלך שנת האלאניס הנוכחית אמור לצאת גם אי.פי עם שירים שלא נכנסו לתקליט הזה. שמעתי קצת, וזה לא היה רע, אבל זה גם לא מה שאלאניס עושה הכי טוב. את זה שמענו ממנה רק לפני שבע שנים.
יומני היקר
3.3.2002 / 10:05