מקופחי

אחד הטיעונים הסהרוריים ביותר שאפשר להשמיע בימים אלו – לפחות בעיניי – הוא כי התקשורת נשלטת על ידי "השמאל". הטענה גרועה משתי סיבות. האחת היא היעדר קיומו של "שמאל" שכזה (אולם לא נרחיב כאן בנושא), והשנייה היא כי חרף זעקות השבר של המטלפנים ל"יש עם מי לדבר" ול"זהבי עצבני", ובניגוד גמור לריח העולה מתגובות חלק גדול מהמגיבים אף באתר זה, התקשורת הפכה בשנה ומחצה האחרונות לשלוחה גאה ונאמנה של מה שנהוג לכנות "הימין".

מובן שלא משנה לרבים העובדה כי דובר צה"ל, כמו גם קצינים בכירים אחרים והשקפת עולמם, הפכו לטקסט היחיד כמעט הנשמע בתקשורת, כמו גם הכרסום השיטתי בלגיטימיות טענות הנגד לתפישת המציאות לפי הגורמים הללו, נוסף על ההתנפלות המבהילה על כל קול המסרב לשיר בגאון את המנטרות העונתיות מבית מדרשו של השר לבטחון פנים, ובתוספת עובדה פעוטה קטנה שנשמטה כנראה מלב הקהל החש מקופח – הימין בשלטון, והבחירות הבאות שתיערכנה למעשה בין נתניהו לשרון, הופכות את כל הקטרוג על ההגמוניה של "השמאל" בתקשורת ללא מעודכן לכל הפחות.

"שיפודים" - טורו השבועי של מאיר עוזיאל, בבית האכסניה "סופשבוע-מעריב" - הצטיין תמיד בעט קלילה, באירוניה מרה מסוימת ובמידה לא מבוטלת של "הדברים חייבים להישמע", משל מדובר בקונטרה לטוטליטריזם של עיתון "דבר" וגרורתיו. ואמנם, ברבות השנים הופנמה הגישה כי יש להפלות ולתקן את המעוות, וטורו של עוזיאל הפך למבשרם של טורים אחרים מאותו בית מדרש (אורי אורבך, ג'קי לוי – אצל המתחרים, לדוגמה), לשם האיזון, כמובן. אולם היום אינני מוצא סיבה לעוזיאל לשמור על גישת ה"קופחתי ולכן תשלמו" השורה על טורו.

ואפילו לא הייתי מטריח אתכם לעניין, אלמלא בטורו האחרון מצאתי סימנים מובהקים לכך שעוזיאל ממשיך ללחום מלחמה, אשר כפי הנדמה הוכרעה זה מכבר לטובתו ולטובת חבריו. בפתיח לטורו מיום ו' כותב עוזיאל את המשפט הבא: "מתרחבת תופעת הסרבנות של התקשורת לטפל בנושאים שאינם הסרבנות של 300 איש לסרב בשטחים". אכן, שנינה נאה. אולם מנותקת במקצת מהמציאות, הלא כן? יפתח נא החבר עוזיאל את עיתוני השבוע האחרון, זה שסיפק לו את החומר לטור, ויחפש אזכורים שאינם שוליים, אם בכלל, לעניין הסרבנות. אולם כדון קישוט, גם הוא בשלו, נלחם באויבים דמיוניים.

יותר מכך. נדמה כי עניין הסרבנות טורד מאוד את מנוחתו של עוזיאל, והוא משיב, בדרך עקיפה, במכתב שהוא ספק פרי עטו, ספק ממכתבתו של גולנצ'יק רהוט במיוחד, מכתב תגובה, מעין קונטרה למכתב הקצינים. כפיל המתעקש להרעיד את האדמה רק כי הזבוב טורד את מנוחתו, מצטט עוזיאל, בסנטימנטליות נפסדת, את מכתבו של החייל:

"להיות גולנצ'יק... זה להבין את פחד האזרחים בלי לדעת אם הם מבינים את שלך. זה להציץ בשמש השוקעת ולדעת שרק עכשיו מתחיל היום… להרגיש תחושת נקם אחרי עוד פיגוע, אבל לא להתאכזר לערבי שבמחסום...". ועוד כהנה התפייטויות בדבר שקיעה נוגה וחלום ותקווה וכוכבים נופלים. ומבלי שתתגנב לדבריי נימה אירונית - האם לא מעט מוזר, כמעט מגויס בשירות הרעיון (יותר נכון, הקונטרה), שהדברים מובאים כך, לאחר הקובלנה הנעלבת על התייחסות התקשורת למכתב הסרבנים?

ורק כדי לאשש את טענתי כי עוזיאל לוקה בתסביך רדיפה מסוים, או שלא קרא עיתונים זה זמן רב, אצטט מתוך קטע נבחר נוסף, "פיגוע בשמש", שמו: "יום אחד זה יגיע. באיזו מערה או באיזה משרד ברמאללה מישהו יגיד: עלינו לעשות פיגוע רציני ממש. כזה שיזעזע את העולם. מגדלי התאומים או האולימפיאדה במינכן לא הספיקו להם כנראה להבין מי שולט בשכונה. הגיע הזמן להתעצבן באמת, ולהפסיק להיות הומאנים. די במשחקים: אנחנו הולכים לעשות פיגוע בשמש. נהרוס להם את השמש ואז יכאב להם". ומוסיף עוזיאל, "זו רק שאלה של זמן. המוטיבציה קיימת". סאטירה, סאטירה, נכון. משעשע מאוד. ומכתב הגולנצ'יקים, לאיזו קטגוריה הוא נכנס? סאטירה גם? אולי פארודיה? ואולי בעצם וידוי מרגש משכפ"צו של עוד לוחם זכויות אזרח בשירות צה"ל? לפעמים, מרוב פאראנויות, לא רואים את הפחדים.