נכבה בראש טוב

"סופר לבנוני מייחס לצה"ל פשעי מלחמה, עכשיו בתרגום לעברית. איפה ההוכחה. אמת ספרותית מול אמת היסטורית" – תחת כותרת דרמטית פופוליסטית זו פתח תום שגב את החלק בטור שלו "כתב זר" בגליון יום שישי האחרון של עיתון "הארץ", שדן ברומן החדש "באב אלשמס" (הוצאת אנדלוס), ספרו התשיעי של הסופר הלבנוני אליאס ח'ורי שמתאר בכאב את נפתולי זכרון פלסטין של הנפקדים-נוכחים, ושזוכה לחשיפה תקשורתית די נדירה במקומותינו בניגוד לכותרים אחרים בני מוצאו.

בתחילת דבריו, שעוד יטענו בהמשכם כי ספרו של ח'ורי "בעייתי מאוד", נרעש ונרגש שגב מהיעדרותה של הערת עריכה שמפריכה כל קשר בין תוכן הספר והמציאות. כך כתב: "אליאס ח'ורי לא הקדים לספרו הערה כזו; הוצאת הספרים משווקת את ספרו בעטיפה שחורה, ששמות כפרים מוטבעים עליה, בצהוב: הרושם המבוקש הוא – דין וחשבון על מה שעוללו הישראלים לפלסטינים, בנכבה של 1948, בימי הממשל הצבאי וכן לאחר הכיבוש של 1967 ובמשך הפלישה ללבנון ב-1982, לרבות הטבח בסברה ושתילא".

על פי המצוטט, ניכר שההיסטוריון שגב, כאוטומט אקדמי מחונך, מצא לנכון – לאור חסרונה של הוראת הפעלה אחרת ותוך התבססות מוחלטת על העובדה המוצגת כי ח'ורי תר במשך שנים רבות אחר סיפורי עקורים - לקרוא את הרומן כטקסט אקדמי ולהפעיל כלי מדידה מדעיים קהים בפענוח האמנות הסיפורית של הכותב. אולם נקודת המוצא של שגב המבוהל הינה שגויה. מכל זווית "באב אלשמס" אינו יכול להוות כתב-אשמה תיעודי ואינו כזה בפועל. ראשית, הספר לא נכתב עבור הקורא הישראלי. שנית, דין וחשבון יכול לדרוש צד שנמצא בעמדת כוח יחסית לצד הנדרש. איזו עמדת כוח יש לפליטים בדרום לבנון כלפי ישראל? ושלישית, ואולי המהותית מכולן, כל מי שקורא את הספר חש שאין זו רוח הדברים.

ממשיך מכאן שגב וכותב כי אנטון שמאס (עורך הספר) אינו מדייק בטענתו על דש העטיפה כי הרומן "מפר את קשר השתיקה מסביב לנכבה" מאחר ולדידו "הפלסטינים לא מפסיקים לדבר על אסונם וגם בישראל הטרגדיה הפלסטינית איננה סובלת מ'קשר של שתיקה'". אך אם להאשים מישהו באי-דיוק, יהיה זה שגב שיצטרך לתת את הדין. למה הוא מתכוון בקובעו שגם בישראל מדברים על הטרגדיה הפלסטינית? האם לשיח המעמיק בבתי ספר תיכוניים על הנכבה? האם למוזיאונים הרבים המציגים את קורותיה המלאים של מלחמת 48'? האם לתקשורת שששה כתמיד לבדוק את גירסתו של הצד השני? או שמא לרצון העז של ממשלות ישראל לדורותיהן להכיר באחריותה של מדינת היהודים להיווצרות מחנות הפליטים?

אך עתה ניגש שגב אל עיקר הטיעון. הוא מצטט מתוך הספר תיאור טבח ברוטאלי שהתקיים בכפר הערבי שעב, ובהסתמך על השוואה למצגת העובדתית שבספרו של "ההיסטוריון החדש" בני מוריס, "לידתה של בעיית הפליטים הפלסטינית", ועל הודאה עצמית בספר כי את סיפור פלסטין אפשר לספר בכמה דרכים, יוצא לכלל אמירה כי תיאור זה משתייך לכל אותם דברים "החורגים מחירות היצירה של הסופר: כדי שיהיה אפשר להתייחס אליהם יש צורך לדעת תחילה אם יש בהם אמת. אם אין בהם אמת – לא ראוי לעשות בהם שימוש בדיוני".

וכשמגיעים למקום הזה במאמר קל לראות שנקודת המוצא השגויה שבחר שגב הסיטה את דרכו עד למחוזות האבסורד. היצירה של ח'ורי נשענת על המתח הבלתי פוסק שבין "היה" ל"לא היה" בשביל לטוות מארג של זכרונות שמודע לבעיית מהימנותו מעצם הטיפול בזכרונות של אנשים, ומאחר והם מועברים מדור לדור. זאת דווקא ספרות אחראית שמדוברת דרך דמויות בשר ודם. שגב היה ער לכך אך בחר להיטפל לטקסט דווקא בנקודה הברורה מאליה. הנקודה שעושה את הטקסט לאמנות ולא לדיווח היסטוריוגרפי. אך במידה וכבר נכנסים לדיון העבש הזה, האם בבדיון הציוני-פטריוטי המגויס של הספרות העברית שהקים לנו מיתוסים שקריים לא נמצא אף פרט מסלף? והאם בשל כך זו אינה ספרות ראויה?

את המאמר, כקונטרה לדברי שמאס, חותמות המילים: "'באב אלשמס' אינו יכול על כן לנחם אף אחד מהצדדים". רשימה זו רוצה להעלות את האפשרות שהגישה בה נוקט שגב עצמו, שתוצאתה היא יצירת חיץ בין סיפורו של הצד השני והקהל הישראלי, לא רק שאינה יכולה לנחם, אלא מרחיקה את שני הצדדים, ולא פחות מזה, מרחיקה אותנו מעצמנו.