באטלריזם

לרוברט אלטמן יש סרטים מעולים, ויש גם נפילות. "פארק גוספורד" בהחלט נמנה על הסרטים המעולים שלו. מזמן לא נהניתי כך מסרט של אלטמן, ומסרט חדש בכלל. לצורך האיזון צריך לומר, שהקולגה איתי נאור חשב שהסרט משעמם עד מאוד. נראה שזה עוד אחד מאותם סרטים שהדעות חלוקות לגביהם באופן קיצוני, כי אני לא השתעממתי לשנייה.

העלילה מזכירה מעט את ספרי המתח של אגתה כריסטי: קבוצת אורחים מגיעה לאחוזה כפרית לסופשבוע, שמסתיים ברצח מסתורי. אבל העלילה אינה העיקר. הגדולה של הסרט אינה בעלילת המתח, כביכול, אלא בסגנון, בעיצוב הדמויות, בפרטים הקטנים. התעלומה הבלשית היא רק תירוץ למה שנראה כגירסה צינית ל"על אדונים ומשרתים" - מעין סואופ קולנועי, ביקורת חברתית על עשירים ועניים.

אלטמן ערבב את האנגלי עם האמריקאי, את הקולנועי עם הטלוויזיוני, את הרקול פוארו עם מ.א.ש, ורקח מהם משהו מיוחד משלו. התוצאה היא סרט אלטמני מובהק, שמתאפיין בעולם דמויות עשיר ועלילות קטנות שמשתלבות ביניהן. כמו ב"תמונות קצרות", אין גיבור ראשי, אין תפקידי מפתח, אנחנו לא מזדהים עם אף אחד, כולם מעניינים כמעט באותה מידה. השחקנים והעלילות מחוברים ביניהם כמו תזמורת גדולה ומאוזנת. מהבחינה הזאת, אפשר לומר שזה סרט "דמוקרטי" – כולם שווים, כולם חשובים, כולם חשודים ברצח.

בנוסף לתסריט ולבימוי המעולים, המשחק גאוני. אלטמן ידוע כבמאי של שחקנים, אבל כאן באמת לא היתה לו בעיה גדולה. מהשנייה הראשונה נחשפים לעינינו, כמו בתצוגת אופנה של טופ מודלז, טובי השחקנים הבריטים שחיים כיום. כולם נמצאים שם, חוץ מיו גרנט (וטוב שכך). אלטמן רקח לשחקנים הנפלאים תסריט בו כל אחד יכול להפגין את כשרונו לדקויות, וזה הופך את הסרט לחוויה מענגת.

וכדי להזכיר לנו שלא מדובר בדרמה של הבי.בי.סי אלא בסרט אמריקאי, הוחדר לעלילה סוכן חתרני, שנועץ סיכה בבלון הנפוח של הבריטים המתנשאים. בתוך מסיבת הציד של הסנובים מהמעמד הגבוה שתל אלטמן שתי דמויות הזדהות עבור הקהל בבית - שחקן הוליוודי ומפיק אמריקאי, שבאים להתארח באחוזה במסגרת תחקיר לסרט. המפיק הוא גם יהודי, גם הומו וגם צמחוני. קשה לדעת מה מעורר במארחים הבריטים חלחלה גדולה יותר - השם "ווייסמן", העובדה שהוא מלוס אנג'לס, או הצמחונות שלו. בעוד המארחים הסנובים מזדעזעים מההמוניות של הוליווד וממה שהיא מייצגת, המשרתים מתמוגגים מהאורחים הנוצצים. עבור אנשי המעמד הגבוה, השחקנים ההוליוודיים הם סוג של משרתים, המספקים בידור אמריקאי זול לפשוטי העם. עבור המשרתים, הוליווד מייצגת את העולם הנוצץ של העשירים למעלה, בלי כל הלכלוך והרוע, הפקודות והיחס המשפיל. מי שמגלם בכישרון את תפקיד המפיק היהודי הוא בוב בלאבן, שגם כתב עם אלטמן את התסריט והפיק איתו את הסרט.

יש במאים שמזדקנים רע. גם לאלטמן היו נפילות. הבמאים הקשישים הם הכי פתטיים כשהם מנסים לעשות סרט רומנטי; תירוץ קלוש שמאפשר להם שוב לשזוף את עיניהם בזוג שדיים זקורים. אבל אלטמן בן ה-76 כבר עבר את מלכודת החרמנות הפתטית. לקראת הסוף הוא סוחט מעצמו את המיטב, ומזכך לסרט מורכב את כל מה שהוא יודע. מהבחינה הזאת, "גוספורד פארק" מזכיר את סרטיו האחרונים ומרובי הדמויות של לואיס בונואל. כמו בונואל הזקן, גם אלטמן לועג לבורגנות ומוקסם ממנה, בגלל הפוטנציאל התיאטרלי שבהקפדה על מקומו של מזלג בשולחן.

לעת זיקנה, אחרי שהבין כבר שכל בני האדם הם חארות, אלטמן יצר סרט חכם וציני, עם אהבה לבני אדם על כל חולשותיהם. גן עדן לחובבי אדונים ומשרתים. נווה מדבר לטיפוסים האנאליים שמתמוגגים מהפרטים הקטנים. בית ספר לבאטלרים.