"סיפורה של פקיסטן המודרנית הנגועה בשחיתות, נפוטיזם, אלימות וסמים והרחוקה מרחק רב מהדימוי שהמערב טיפח עבורה". כך נכתב על הכריכה האחורית של "עשן עש" (הוצאת כתר), ספרו של הסופר הפקיסטני מוחסין חאמיד, שזהו לו ספרו הראשון (שכבר הספיק לקצור שבחים רבים).
לא ברור לי למה הכוונה ב"הדימוי שהמערב טיפח עבורה". לאור המאורעות האחרונים באזור של פקיסטן, הדימוי שיש לי עליה מורכב מאלמנטים כמו מיליטריזם, ארגוני טרור, פונדמנטליזם, סיוע לטאליבאן, חטיפתו של העיתונאי דניאל פריי ורציחתו אל מול מצלמות, סכסוך עם הודו, נשק גרעיני, עיתונאים מושחתים, חנינה לאנסים ולעומת זאת עונש מוות בתלייה לכל מי שאומר מילה רעה על מוחמד.
כך שאם הכוונה היא לדימוי האקזוטי האוריינטליסטי של סמי-הודים חביבים, שמחייכים, קדים קידה, חיים בצניעות ומצטטים משפטים מהקוראן בדמות קלישאות על משמעות החיים - אז לא. אני חושבת שאף אדם שפוי שחי באזורינו ועובר ליד טלוויזיה פעם בחודשיים מחזיק באידיאה הזו. מעולם לא תיארתי לי שהחיים בפקיסטן הם גן עדן מתמשך, ולכן לא הופתעתי כשהספר הציג תמונה קודרת שלה.
"עשן עש" מתרחש בקיץ 98', כשפקיסטן והודו מתחרות זו בזו בחשיפת שיניים הדדית שמתבטאת בניסויים גרעיניים. בפקיסטן עצמה שני מעמדות ברורים, עם חוסר אפשרות למוביליות: אלה שיש להם מזגן ואלה שאין להם, אלה שיש להם משרתים ואלה שמשרתים אותם. חוג הסילון של בעלי המזגן חי באי התרבותי המצונן שלו שמכיל ארוחות סושי מוטסות, מכוניות יוקרתיות ומסיבות סגורות בארמונות; האחרים מתים מחום וסובלים חרפת רעב.
דרשיקו הגיבור תקוע בין שני המעמדות: יש לו מזגן (אבל ניתקו לו את הזרם), יש לו משרת (אבל הוא לא יכול לשלם לו), היתה לו עבודה בבנק (אבל פיטרו אותו). הספר מתאר את גלישתו המהירה במדרון, תוך עיון בקונפליקטים מוסריים מורכבים ורבים, שמציירים את הקונפליקטים של החברה הפקיסטנית (ויש גם סיפור אהבה מקסים).
הכתיבה של חאמיד (בתרגום מושלם של אופירה רהט) מאופקת ומדודה - אף מילה מיותרת, אף מילה חסרה. חאמיד מרשה לעצמו (וכל הכבוד לו על כך) לדלג על זמנים ללא התראה, להחליף דוברים - הכל בהתאם לצרכיה המדויקים של העלילה. כתיבה כמעט תסריטאית. מה שהופך את "עשן עש" לספר טוב מאד, אבל לסרט מצוין. זאת בניגוד אולי לנטייה האוריינטליסטית שמצפה מסופר פקיסטני להניב ליריקה מסתלסלת וססגונית, שרחוקה מרחק שנות אור מטכנולוגיה, קולנוע ומה שנתפס כמערבי. ואולי בעצם (ואם כך, אני מתנצלת מראש) לכך היתה הכוונה בגב הספר.
אני מודה שאינני חפה מהנטייה לחשוב אוטומטית שהאיסלאם הוא השולט בסדרי החברה במדינות כמו פקיסטן, ושהאיסלאם הוא "האחר" של כל מה שמוכר לי. לא כך מציג חאמיד את הדברים - שורש העניין כאן הוא דווקא המערב, האמריקניזציה הפלורליסטית איננה פוסחת על אף אדם (פקיסטן עצמה מעידה בגאווה על "מערביותה", ובכך מעמידה את עצמה בקוטב המנוגד של הודו האויבת). פקיסטן שעשויה ממריבות על שטחים עם שכנתה, יאפים דקדנטיים, דתיות, ירי ברחובות, בטחוניסטיות מיליטנטית שמובילה להזנחה חברתית ושקיעה כלכלית - היא פקיסטן שדומה לי ומדברת אלי הרבה יותר משהיא ה"אחר" שלי.
מדובר במזגן מפוצל?
4.3.2002 / 10:54