הגזעיים

מסן פרנסיסקו מגיעים הבלאק רבל מוטורסייקל קלאב, או בקיצור BRMC, להקה אמריקאית חדשה ומצליחה, שמאוד רוצה להיות בריטית. עזבו את זה, היא מאוד רוצה להיות ג'יזס אנד מרי צ'יין, או הסטון רוזס. בעיניהם של רוב האנשים שאני מכיר, היא מצליחה להישמע טוב.

גם נואל גלאגר וקורטני לאב נמנים על המעריצים הנלהבים של הלהקה הזאת. נקודת פתיחה רעה? תלוי ביום השיער שלכם. בינתיים ה-ברמ"ק האלה כאן (הליקון), עם ריח העור העולה ממעיליהם, עם כל הריוורב המוקפד שלהם והאינדי-יעני, ועם הגלאם, ועם העיניים המזוגגות של אלה הרואים בהם את הוולווט אנדרגראונד. איך זה גורם לי להרגיש? אף לא עקצוץ קל ביותר מכיוון השטרונגול. לדעתי זה לא עומד בציפיות של עצמו, זה מונוטוני מדי, ובכלל, אני לא ממש בקטע של להתאהב בדאנדי וורהולס האפלים. מה כיף בזה?

אמריקן בריט-פופ או לא, חובה לפרגן על ההפקה, שלא יגידו שאנחנו זונות. בדברי ימי ברמ"ק מסופר שכשהלהקה עברה ללוס אנג'לס והחלה להופיע, הבאז שנוצר הביא מיידית את חברות התקליטים למלחמת חיזורים וחתימות. הקטע הנחמד הוא שהחברים בברמ"ק באו עם הקלטת דמו שלמה ומוכנה מהבית, וחמישה שירים מתוכה הגיעו ישר לתוך האלבום, שיצא בסופו של דבר בוירג'ין המגעולים.

מדובר, אני חייב להודות, בעבודה די מרשימה שמרימה את העסק כמה דרגשים למעלה, ובכל זאת, אם פורטיס היה מבצע את "Love Burns", השיר הראשון והסינגלאי, הייתי יותר שמח. כך גם, אגב, אם הייתי יכול לדלג על הקטע הזה בו הקשבתי נבוך ל"Whatever Happened to My RockNRoll" (אף הוא סינגל מארץ הסינגולדות). אל חדר המשחקים שלי הם מוזמנים לחזור ברגע שיחליפו את הסולן/כותב המילים.