דור שלישי דורש שלום

האינתיפאדה האחרונה מוטטה עליהם את עולמם של לא מעט אנשי שמאל. מנטרת ה"אין עם מי לדבר" משנות השבעים והשמונים אווררה ורועננה ובנותיה שנולדו תחתיה – "הצענו לו ה-כ-ל והוא לא הסכים", "זה נשמע נורא, אבל אני יותר קרוב בדעותיי לעוזי לנדאו מאשר ליוסי ביילין" – קנו אף הן חלקה בנצח הרגעי של השיח הציבורי. הסקרים מיהרו להכריז על "מות השמאל" (כאילו "שמאל" שכזה אי פעם התקיים באמת), כותבי הטורים, מצידם, נתפסו אף הם לרוח הנכאים הלאומית והודו בחצי פה שאפשר, ויש מצב, אם כי בהסתייגות, שהם טעו, איך לומר זאת בעדינות, בגדול.

ניחא, לא דיון פוליטי מונח לפנינו, כי אם עלעול בטרנד חדש – הלך רוח שובב הצובר תעוזה ומשגשג לו, בעידוד כלי התקשורת, מסיבות הסלון התל אביביות וברוני "השמאל" המיואשים. לאחר "השמאלן המכה על חטא", "השמאלן המסתגר והממלא פיו מים", "השמאלן המחפש את דרכו באפילה האידיאולוגית", "השמאלן האסקפיסט", "השמאלן המתיימן", "השמאלן הסרקסטי כלפי עצמו ועדתו" ו"השמאלן הסרבן", היכונו למודל השמאלן החדש, הכה אופנתי – "השמאלן הבכיין".

להבדיל מאחיו לספר מגדיר השמאלנים, "השמאלן הבכיין" מנסה בדרך לא דרך, מעשה פליק-פלאק מתיפייף לאחור, להרים את ראשו בגאון, אל מול פני המציאות המדינית והבטחונית הכאוטית, תוך שהוא מודע לסיכון שיוטח כנגדו כי הוא לא אחר ממיודענו "סכין בגב האומה". הוא אומר, "חטאנו, פשענו", אלא שהפעם מתייחס בדבריו לפעולות צה"ל בשטחים, למדיניות הממשלה, ובכלל לעובדה כי בשנה וחצי האחרונות לא נשמעה כל ציטטה אלטרנטיבית לרון כתרי, שלא הוחשדה מיד באודי אדיביזם. שהרי "שקט, יורים" וכו'.

"השמאלן הבכיין" רדוף היסטריה. כמשוגע המטפס על גג הבניין ומאיים לקפוץ, כך גם הוא מסגל לעצמו מניירות וטון אפוקליפטיים. שהרי אנו על סף שואה (כמה חביבה נעשתה המילה הזאת על יותר מדי אנשים בעת האחרונה), אלא שהפעם – מוסרית. וחיילי צה"ל – הלא הם קלגסים, שמראית מעשיהם מזכירה את זו של קלגסי המפלגה הנאציונל-סוציאליטסית בגרמניה, והוא, המשוגע על האנטנה, רגע לפני שהכל מתפרק, מוכרח לצעוק ולזעוק מרה – "משוגעים, רדו מהגג!".

והרי ההיאחזות באנלוגיה המטומטמת למעשי הנאצים ולסבלות היהודים בתקופת השואה לתקופתנו, לא זו בלבד שהיא מעידה על חוסר הפנמה של מושג "השואה" לעם היהודי ולמין האנושי בכללו, אלא שהיא נגועה, כאמור, בריח חמוץ של אובדן עשתונות. חיילי צה"ל אינם חסידי אומות העולם, ואמות המוסר שלהם, בחלק מהמקרים, מצמררות. ומדיניות הממשלה צורמת ומרגיזה ושגויה והרסנית. אולם מכאן ועד להתלהמות החדשה של "אני לא יכול להחזיק את זה בבטן יותר", "אם לא ייתנו לי לומר שאנחנו נאצים, כן נאצים, אני פשוט אתפוצץ, כי אנחנו נאצים באבוה", המרחק גדול מאוד. לא, השיח הישראלי בענייני גורל העם היושב בציון עדיין כפני נציגי העם המשחרים לטרף לכל מיקרופון פתוח: אלים, צעקני, זול, ובעיקר חד ממדי מאוד. גם טענות שמאחוריהן אמת מוסרית או אידיאולוגיה לגיטימית, נשמעות ברוח הימים הללו כהצטדקויות מבולבלות מבית היוצר של אזרחים במניה-דיפרסיה.

ולא סתם היא, כי אש הבכיינות אחזה בארזים ובאמנים. הנה הוא רמי הויברגר וזעקות ה"נשבר לי הזין, אני מוכרח להתפוצץ על מישהו באמת הפנימית שלי" (מוטב שזה יהיה עיתונאי). כך גם יהלי סובול, אמיץ במשולהבים - בטקס פרסי "תמוז", מזדעק ומחרף איזו "תמות נפשי עם פלישתים" - כאילו מקבל עליו את הפן ההתאבדותי במעשיו. לאט לך, חברי יהלי, לא פשוט יותר לשחרר סינגל לרדיו - אולי אפילו אלבום שלם - שאמירה פוליטית ברורה עולה ממנו? או שעניינים שבינו לבינה דוחקים הרבה יותר מפני האומה? התעוררו נא חיילי האמנות וצאו לקרב חמושים באמנותכם, לאו דווקא בעוד סיסמא חמוצה כלימון.

מרבית הטענות הרוחשות ומתרגשות כעת מתחת לפני השטח ומחפשות במה נרחבת יותר להישמע, הן בעיניי צליליה הראשונים של השפיות המבקשים לפלס להם דרך מבעד למסך העשן של "המצב" ו"השפעתו על העם". חבל רק שהם בוקעים כאילו מגרונו החנוק של הכפות בכותונת משוגעים. הטענות חשובות ומכריעות, מוטב להשמיע אותן בנחת. ואז לצרף אחד לאחד לאחד, להתקהל לעדה גדולה ולהזיז משהו בכיוון הנכון, במדינה שדי לה בצרחות ובפלצות ומוטב לה באמירה מפורשת של האמת, ללא טיפה של בכיינות. שכמוה כהודאה באשמה או כנפסדות הממתינה בדממה למלחמת ה"אין ברירה" הבאה.