יכול להיות שהתרגומים בארץ פשוט גרועים? כמעט בכל פעם שאני קוראת ספר חדש שתורגם לאחרונה, מלווה אותי תחושה עמומה שזה לא זה. משהו בסגנון, באוצר המילים, בתחביר העברי, לא עובד. אם במקרה קראתי את המקור, אני יודעת בוודאות מה הבעיה. אבל זה נדיר. לרוב אנחנו לא קוראים את המקור, אחרת לא היינו נזקקים לתרגום. אנחנו תלויים במתרגמים, אנחנו נתונים לחסדי העורכים. אז שילמנו 70 שקל, וקראנו את הספר עד הסוף, והשתדלנו ליהנות, והגאונות של הסופר עברה מבין השורות, אבל נותרנו עם הרגשה מעורפלת שעבדו עלינו. והאמת? עובדים עלינו. מלבד כמה הוצאות ספרים המשקיעות בתרגומי איכות, רובן מנצלות את חוסר הידע שלנו בצורה צינית, כדי להרוויח על גבנו. ואנחנו ממשיכים לקנות ולקרוא תרגומים גרועים. כי אנחנו פראיירים. פראיירים חסרי תרבות.
"המצב בכי רע", אומר פרופ' מנחם פרי, מתרגם ועורך סדרת "הספריה החדשה" בהוצאת הקיבוץ המאוחד ומהבודדים בשוק המו"לות שמציבים רף איכות של ממש. "זה מגיע עד כדי סילוף גמור של יצירות, וחמור בעיקר אצל סופרים מתורגמים בני זמננו. יוצא ספר, הורגים אותו בתרגום גרוע, ואחר כך אי אפשר לתרגם אותו שוב. הנזק נשאר לשנים. אבל הנזק החמור ביותר הוא השחתת השפה העברית". נילי מירסקי, מתרגמת ועורכת "ספריה לעם" בהוצאת עם עובד ומי שתרגומיה המופתיים מרוסית ראויים לשמש כמודל של עבודה בתחום, משווה את ההידרדרות בתרגום למצב החינוך בארץ: "כשמקצוע לא מתוגמל כמו שצריך, פונים אליו אנשים פחות איכותיים, ולכן התוצאה עגומה. כמו איכותם של המורים בארץ, כך איכותם של המתרגמים".
הסיבה שבגללה התחום ירד לזנות היא, כמו תמיד, כלכלית. על פי מחירון איגוד המתרגמים, מתרגם אמור לקבל 940 שקל לגיליון דפוס (24 אלף סימני דפוס). ספר של 120 עמודים (ארבעה גיליונות), שעובדים עליו כחודש לפחות (אם כי דרוש לכך הרבה יותר), יזכה את המתרגם המנוסה בסך הכל של 3,760 שקל - פחות משכר חודשי של מורה. זה במקרה הטוב, כי רק מתרגמים ותיקים ומבוקשים מקבלים שכר הקרוב לתעריף. רובם מקבלים הרבה פחות.
הבה נסתכל כדוגמה על הוצאת ספרים גדולה ופופולרית, בלי להזכיר שמות. מתרגם ממוצע מקבל שם בין 400 ל-500 שקל לגיליון דפוס. מתרגם מתחיל מקבל 300 שקל לגיליון דפוס. כלומר, 1200 שקל לספר של 120 עמודים. ההוצאה, שמעונינת לחסוך בהוצאות (במיוחד כשמדובר בספרים לנוער), מזמינה מתרגמים לא מנוסים, ומשלמת להם את המינימום האפשרי. רוב המתחילים הם סטודנטים שזקוקים לעבודה, רוצים להתקדם בתחום ומוכנים להתפשר. אמנם, אפשר להציל תרגום לקוי בעריכה נכונה, אבל גם בתחום הזה יש בעיה. עד לא מזמן, הוצאת הספרים הזאת העסיקה חמש עורכות לשוניות שכירות, שתיפקדו גם כעורכות תוכן. לאחר הקיצוצים, נותרו שם רק שתיים. שתי העורכות הלשוניות אמורות לעבור על 13-15 ספרי תרגום היוצאים מדי חודש. אפשר לנחש שאין להן הרבה זמן לעבור על כל תרגום ולהשוות אותו למקור, והתוצאה ניכרת לעין.
"המחדל הוא קודם כל של העורכים", אומר פרופ' מנחם פרי. "עורך אמור ללוות את הספר בכל השלבים, לעבור על התרגום, להשוות, לתקן שגיאות ואפילו לעבור על הגהות. מה שקורה בפועל הוא שעורכים מסוימים רק מחליטים איזה ספר יצא. חלקם לא קוראים את הספר, ולא עוברים על התרגום. אני יודע על תרגומים שעוברים ישר מהמחשב של המתרגם לדפוס, בלי לעבור עריכה. בקושי הגהה".
אבל האם ההוצאות באמת יפסידו כסף אם הן ישלמו למתרגמים שכר הולם? פרופ' פרי טוען שלא. "אנחנו משלמים לטובי המתרגמים בארץ בין 50 אלף ל 70 אלף שקל לספר", הוא אומר. "אפילו אם שילמתי למתרגמת 50 אלף עבור ספר איכות של סופרת לא ידועה, ומכרתי רק 3000 עותקים עדיין כיסיתי את ההוצאות. את הרווחים ההוצאה עושה מרבי מכר, וכך הרווח וההפסד מתקזזים. בשביל זה ההוצאה קיימת. גם אם הפסדנו כסף, הרווחנו מוניטין".
באופן מפתיע, האיכות לא משפיעה על צריכת הספרים. בארץ יוצאים עד 4500 כותרים חדשים בשנה. כמחצית מתוכם הם ספרים מתורגמים. על פי מנכ"ל איגוד המו"לים, אמנון בן שמואל, ישראל היא בין המדינות המובילות בעולם בכמות הספרים היוצאים בה, יחסית לכמות האוכלוסיה. זה לא אומר כלום על הרגלי הקריאה, אבל מבחינת גודל שוק הספרים, אנחנו בין עשר המדינות הראשונות. בשנים האחרונות הביקוש רק הולך וגדל. העטיפות הופכות נוצצות ומושכות יותר, ההשקעה בעיצוב מחפה על התוכן. אנחנו מתעלמים מהעובדה שמשהו כאן לא בסדר, וממשיכים לצרוך מוצרים קלוקלים. התוצאה החמורה היא תרבות קלוקלת, מוזנחת, חסרת סטנדרטים.
פרופ' מנחם פרי מאשים בעיקר את העיתונאים והמבקרים, שלא מתריעים על התרגומים הגרועים ולא מזהירים את הציבור. אולי זה בגלל שגם המקצוע שלהם לא מתוגמל היטב. העורכים מפשלים, המבקרים מתעלמים. מעגל קסמים. לדעת מירסקי ופרי, הפתרון חייב לבוא מהצרכנים.
"הקוראים צריכים לעשות שביתה, חרם צרכני", אומרת נילי מירסקי. "לא צריך לקנות את הספרים האלה. אני מרפרפת על הספר בחנות. אם התחביר לא נראה לי תחביר עברי, אני לא קונה. הפרדוקס הוא שבעצם רוב הקוראים לא יודעים בכלל מתי התחביר קלוקל, כי המורים בבית הספר לא מלמדים אותם". מנחם פרי מציע מחאה קיצונית יותר. "אני, בתור קורא, הייתי מחזיר את הספר הגרוע להוצאת הספרים ותובע את הכסף בחזרה, בתוספת פיצוי על הזמן שבזבזתי".
זבל כי ימלוך 2
5.3.2002 / 9:48