כולל רוחל'ה?

אם האוטוביוגרפיה החדשה של עמוס עוז היא "סיפור על אהבה וחושך", הרי "כל השמות", הרומן החדש מבית מלאכתו של ז'וז'ה סאראמאג'ו (הקיבוץ המאוחד), הוא סיפור על בדידות בתאורה קלושה. סאראמאג'ו, שהפך עם "על העיוורון" לחבר בעל זכויות ברשימת רבי המכר של קהל הקוראים בעברית, ממשיך ב"כל השמות" בקו החיפוש המוליך אותו אל עצמו וממנו והלאה, אל הקורא. החיפוש הפעם הוא משל על כמיהה, על פחד מפני אהבה, ובעיקר מרשימותיו של מחפש זהות כפייתי.

סניור ז'וז'ה, הגיבור היחיד בעל השם ב"כל השמות", המועסק כפקיד בלשכת הרישום הממשלתית, מסגל לעצמו ברבות השנים מניירות פקידותיות למהדרין – אפרוריות ביום, המסתירה תשוקה מאופקת אל רב המשמעות בלילה. ואם ב"על העיוורון" הנמשל על מצבו הקיומי של האדם היה מלנכולי ומדכדך, נדמה כי הפעם ניסה סאראמאג'ו (ולא סאראמאגו) להפגין חמלה על הגיבור הראשי – אולי בשל הזיקה המתבקשת למחבר עצמו – ולחון אותו משיטוט הפתאים האינסופי במבוכי החיפוש אחר משמעות, או לכל הפחות, שם שמאחוריו תתייצבנה פנים.

הפתיחה של "כל השמות" משלה כי מדובר ברומן המנגן נעימות סאטיריות, ואשר בכוונתו לפרוט למעות קטנות את אותן פרוטות של שררה, בירוקרטיה ומכניזם התנהגותי. מנחם פרי, על הכריכה, אף מדמה את סניור ז'וז'ה ל"אקאקי אקקייביץ' גוגולי", אך לטעמי לא כך. האירוניה של סאראמאג'ו מאופקת ומלוטשת הרבה יותר מזו של הגאון הרוסי. אולם בעוד גוגול מתגלגל במדרון כאבן מתהפכת, סאראמאג'ו משתמש בזכות השמורה לו – ולקורא – לאתנחתאות הרהור וספקנות, כמו גם הרהורים קפדניים של הרגע על מורכבויותיו.

"כל השמות", מבחינה זו, הוא מסע איטי – אפשר נוקב מעט פחות מ"על העיוורון" – אולם מהפנט בכוחו התיאורי ובאורך הנשימה של מחברו. מרים טבעון עושה עבודת תרגום מצוינת בהעברת מעט מהמוזיקה שבתחביר של סאראמאג'ו. מפותל, מעגלי, לעתים מסועף וקשה למעקב, אולם תמיד מתנגן כהלכה וזורם בקצב שמכתיב המחבר במה שנדמה לי להיות כשרונו הגדול ביותר – התזמון של ההתרחשויות הטקסטואליות.

אם גוגול – נתעקש דווקא על דוגמה זו – סחף בכוח הדמיון המתפרץ שלו והלהט ה(יש מעידים) מטורף שלו, ולעתים נדמה כמי שנשלט על ידי הטקסט, הרי סאראמאג'ו שולט באירועים ובתזמור הופעת קול המחבר המובלע לצד המספר ו"ענייניו" ביד רמה. כוחו של הסופר הפורטוגלי הדגול מצא אותי לעתים מתוסכל, קנאי – מובן מאליו – ומעורער מפאת כוחו של אמן להפגין שליטה כה גדולה הן במבנה והן בשימוש במפרט הרגשות, במנעד הרצוי לו.

טווח ההתרגשות וההתפעמות מ"כל השמות" מבוקר ונשלט על ידי המחבר. אולי רמיזה לסוג ההנאה האסתטית שמבקש סאראמאג'ו לעורר אצל הקורא – מושכלת, מאופקת, איטית ושקולה, ובסופו של רומן גם מעמיקה יותר. ההיסחפות, אם בכלל, מושגת רק בדיעבד. בימים אלה של תרועות וקינות, היגדים פשטניים ודיבור ישיר, ישיר מדי, סאראמאג'ו מציע טון אחר לחלוטין, שפוי ומהורהר, אירוני, אך לא ציני. וגם חוויית קריאה מתמשכת, מספקת ומתגמלת מאוד.