אז זהו שלא

תחת הכותרת "אנחנו נמשיך לחיות, נמשיך לצאת, לא ישברו אותנו" הנחה אתמול נתן זהבי ספיישל מיוחד של "זהבי בשטח" המשחזר את הפיגוע התורן שהתרחש בליל יום שני במסעדת "סי-פוד מרקט" בתל אביב. אל המקום התאספו נפגעי הפיגוע ואנשים הקשורים לתעשיית נפגעי הטרור (שוטר, מנהל מחלקת טראומה) שיספרו, כל אחד מזווית הראיה שלו, על הלילה המחריד שהיה אמש.

זהבי, שנכח במקום בשעת הפיגוע והוא אדם המתהדר ברמות דוגרי גבוהות עד שהוא נמצא בגדר עמך של ממש, ישוב לשולחן והוא עצבני. אבל לא עצבני כמו שהוא תמיד - היום הוא עצבני-עצוב והוא רוצה לשמוע מה יש לאנשים שהיו שם להגיד. ואיך הוא אומר: "זה די כבד, זה די עצוב, יש לאנשים דמעות בעיניים".

הוא מראיין את איוונה שנפגעה קל ונמצאת בסערת רגשות. הוא אומר עליה שהיא "בנאדם תמים, מה לו ולפיגוע?". גבי שטרית, זמר הבית של ערבי הזמר המזרחי המתקיימים במקום, שר שיר ומספר על החבר שאיבד בפיגוע הזה. אחר כך שלמה סרנגה ישיר עוד שיר, בטי רוקוואי תתראיין כעדת ראייה, ואבי נמני, שאותו מציג זהבי במילים "כדורגלנים שנערצים על המדינה וצריכים להוות דוגמה", ינסה לעודד את כולנו במילות "תהיו חזקים".

כל העדויות מצביעות על כך שהמדינה הזאת התחרפנה לגמרי. תוכנית שחזור בערוץ 2 של פיגוע דמים שהתרחש במסעדת מאכלי ים בזמן ערב שירה מזרחית על ידי מחבל רמבו חמוש ברובה, סכין קומנדו ומטעני חבלה, אשר מנחה יעני איש שמאל שבמסורת "השמאלני המפוכח" מרביץ מונולוגי הישרדות בארץ האבות ישר מהבטן המלאה. ואת זהבי לא מעניין האבסורד שבכל הסיטואציה – הוא יושב שם, קהל מבואס מסביבו, במרכז הטברנה של השכול, כשהמצלמה דופקת קלוז-אפים מציצניים על אנשים בוכים שרק אתמול היו באירוע הטראומטי של חייהם ומעודד תגובות בטן ראשוניות כמו "היה לבחור כדור שנכנס מפה ויצא משם" שבעיקר לא מוסיפות כבוד אנושי לאף אחד. בעיקר לא לזהבי, שכמו חבר כנסת מיומן מתעלק על הטרגדיה האנושית, מנסה להכפיף את כל האירוע למערכת תובנות אישית ("קוקו, אתה ישבת כאן לידי ושתית עראק". "לא, אוזו", עונה לו קוקו) שלחלוטין מורידה את העיסוק הבעייתי במילא בנושא – בוודאי בעיתוי ובצורה הנדונה – לדרגות התעסקות נלוזות.

זהבי מחטט ולא מרפה, הוא מתאר בסטייל הזהביסטי המוכר שלו – שבעיקר מביא לך את החשק לסתום כבר את הפה לבהמה האגוצנטרית הזאת – כיצד שוסף גרונו של השוטר סלים ברכאת שהצליח לעצור את המחבל. אחר כך הוא מגמגם עוד כמה קלישאות אבל 2002 ומקנח ב"לא עוזבים, לא בורחים, ממשיכים לצאת, ממשיכים לבלות, לא ישברו אותנו".

אז יש לי חדשות: רוצים לעזוב, מתים לברוח, לא יוצאים מהבית, אין חשק לבלות ונשברנו כבר מזמן. לא יעזרו פטפוטי "אנחנו חזקים" של נתן זהבי שנפגע קשות בצלחת הלובסטר-צ'יפס-סלט שלו, לא יעזרו ערבי שחזורי פיגועים של כל ישראל ערבים זה לזה, לא יעזור המטבחון המדיני, לא תעזור הכניסה למחנות הפליטים, לא יעזור שמעון פרס, לא יעזור מרואן ברגותי, לא יעזרו אפודי מגן קרמיים, לא שאול מופז ולא אף-16. ובתוך כל החרא הזה עדיין יש עוד כמה אנשים שרוצים גם לחיות. בעיה שלהם.