בייבי אריזונה

ג'ימי איט וורלד הקליטו שני אלבומים בחברת קפיטול, ואז בא משבר ההיי-טק. הילדים טובים אריזונה האלה נשלחו לרחובות הגטו, לעשן קראק ובדלי סיגריות רטובים שהורמו מהרצפה. האמת היא שזה לא היה בדיוק ככה. במקום להישבר בהשראת הבעסה שבלהיות להקה מפוטרת, נכנסו ג'ימי וחבריו לשוונג ביתי של עשייה. הם כתבו שירים, הם הזמינו ג'חנון, הכל נהיה יצירתי יותר, ואז חברת התקליטים של דרימוורקס החליטה להחתים אותם.

התוצאה של כל הטלנובלה למנוזלים הזאת היא “Bleed American", האלבום הטוב ביותר של ג'ימי איט וורלד עד עתה. אני יכול להסכים למחצה עם מי שחושב שזה דיסק נהדר, אבל גם עם מי שחושב שזה חרא. זה הקטע, נראה לי, עם להקות שתקועות בגבולות המגוחך. לא שזאת בעיה שלי. ג'ימי עושים מוזיקה שהיא סוג של בלינק 182 על רטלין נפגשים עם ריברס קומו מוויזר ביום של ברוגז עם הפייפ שלו.

אבל זה לא כזה פשוט. במקום לקחת רק את הרע משני העולמות יש לג'ימי מאפיין נוסף, תלוש במיוחד, של להקת אמו. בשיר הראשון בדיסק “Salt Sweat Sugar" הם אפילו מאוד מנסים להישמע כמו אט דה דרייב אין, וגם קצת מצליחים להזכיר, רק שמיד אחר כך שוכחים למה הם התכוונו. חמוד זה כן, החרא הזה, אבל ברגע שג'ימי חוצים את הגבול ומנסים לייצר משהו בעל משמעות מדייסת האינטליגנציה הנמוכה שלהם, המאזין נדרש למבחן אישיות כבד מדי, בו ההחלטה אם זה מביך או לא קשה ביותר.

על כל פנים, יש כאן סטוק לשנה של לחנים מטופשים וטקסטים איומים לקהל המתבגר, כך שמי שמעוניין בשדרוג למערבולת החושים המטורפת שמספקת לו בלינק, אולי ימצא כאן את מבוקשו. את מי שמצד שני אסקפיסט דיו לחפש המשך לאלבום הירוק של וויזר בימים כאלה (והוא באמת קצר מדי), ניאלץ לשלוח להמשיך להוריד דמואים דלוחים מהאינטרנט. ואילו מי שבסך הכל חשקה נפשו בקצת אמ-אמו, שיידע אני קונה יותר את המנעד האמוציונלי של הנעל שלי.