הגמד קיבל בורקס?

"מולהולנד דרייב" יכול להיות הסרט הכי טוב של דייויד לינץ' באותה מידה שהוא יכול להיות הסרט הכי רע שלו. מבחינות מסוימות "מולהולנד דרייב" הוא הסרט הכי לינצ'י של לינץ', בו הוא מביא לשיא חדש של חוסר קוהרנטיות ואי-פענוח את המסע ההזוי והסוריאליסטי המוכר שלו. באותה מטבע אפשר להגיד גם שאי אפשר לנבא אם חובבי "קטיפה כחולה", "טווין פיקס" ו"כביש אבוד" - שלושת היצירות שהכי קרובות ל"מולהולנד דרייב" - יאהבו או ישנאו את הסרט הזה. יתכן שהם יראו בו התקדמות טבעית באותה מידה שהם עלולים לראות ב"מולהולנד דרייב" סימן לכך שלינץ' מאבד מאונו ומיכולתו להפתיע ולכן חוזר על שטיקים ישנים ולעוסים של עצמו.

"מולהולנד דרייב" מתחיל כמו מותחן הוליוודי אפלולי ומעוצב על בחורה שניצלת מתאונת דרכים, אחרי שאיימו על חייה עם אקדח. הבחורה (לורה הארינג) סובלת מאמנזיה ובוחרת להסתתר בדירה נטושה, אלא שהדירה שהיתה אמורה להיות נטושה (היא רואה את בעלת הבית נוסעת במונית עם מזוודות) דווקא מאוכלסת על ידי האחיינית של בעלת הבית שהגיעה ללוס אנג'לס מאונטריו בתקווה להפוך לכוכבת קולנוע. במקום לגרש את האשה הזרה מהדירה, מחליטה האחיינית לעזור לה למצוא את זהותה, ותוך כדי הן מתאהבות.

כל עוד אתה בתוך הסיפור הזה אתה מרגיש בטוח, בטריטוריה מוכרת, אלא שלינץ' מעמיס עליך עוד אינספור סיפורים צדדיים, מוזרים ומסתוריים (אפילו הגמד מ"טווין פיקס" נוכח), שלא ברור מה הקשר שלהם לסיפור המרכזי. אחרי כשעתיים גם הסיפור שהנחת שהוא המרכזי ושניסית בכל כוחך להיאחז בו מתעתע בך ומתגלה כפיקציה, כששתי הבחורות שהכרת בהתחלה הופכות לשתי בחורות אחרות לגמרי.

הדבר היחיד שמקשר את כל השביבים המפוזרים לאורך הסרט (אותם אפשר במקרים מסוימים להדביק יחדיו על ידי הקשרים אינטרטקסטואלים עם סרטים אחרים של לינץ') הוא הקונטקסט ההוליוודי. "מולהולנד דרייב" הוא הומאז' של דייויד לינץ' להוליווד של פעם. האחיינית היא בחורה תמימה, חיובית ומלאת התלהבות נעורים בשם בטי, שחולמת על הוליווד; הבחורה ששכחה את זהותה שואלת את שמה, ריטה, מפוסטר של הסרט "גילדה", בכיכובה של ריטה הייוורת'. שתיהן ארכיטיפים של נשים מהקולנוע ההוליוודי של שנות החמישים: בטי היא הילדה הטובה הבלונדינית, שמשדרת בריאות, מוסריות ואופטימיות; ריטה היא הפאם-פאטאל הלטינית, עם השיער הכהה והשדיים הגדולים, שמשדרת מסתוריות סקסית ושללא ספק יש סוד אפל בעברה. כל השחקנים בסרט מדברים בקלישאות קולנועיות ומשחקים בצורה מלודרמטית המתאימה לקולנוע ההוליוודי של פעם. גם סיפורי המשנה של "מולהולנד דרייב" לקוחים מעולם הקולנוע, בין אם בצורה ישירה (במאי הקולנוע שהמאפיה מאיימת עליו), או בצורה עקיפה (בעלת הבית של דודה של בטי נראית כמו כוכבת הוליוודית בדימוס, והיא גם משוחקת על ידי כוכבת המיוזיקלס משנות הארבעים והחמישים, אן מילר).

כשהסיפור המרכזי מתהפך הופכת בטי לדיאן וריטה לקמילה. גם כאן הן מאהבות, או יותר נכון מאהבות לשעבר, ויחסי הכוחות ביניהן משתנים: אם בטי היתה המושיעה של ריטה, דיאן היא אובססיבית לגבי קמילה, שנוטשת אותה לטובת הבמאי שלה. אם רוצים, אפשר לפרש את אחד משני היקומים המקבילים כחלום של אחת משתי הדמויות המרכזיות ביקום השני.

אפשר לראות ב"מולהולנד דרייב" משל על המתרחש על גבי המסך וגם מאחוריו במיקסם השווא ההוליוודי. אפשר גם לנסות להרכיב את הפאזל ולנסות לענות על כל השאלות העולות, לגבי דמויות שנרצחו, סיפורים סתומים שלא מתקשרים וזהויות לא ברורות. נראה שאופציות ההרכבה הן אינסופיות, ובכלל לא בטוח שזה מה שאנחנו אמורים לעשות. אופציית אי ההרכבה הופכת את "מולהולנד דרייב" לדה ז'ה-וו הוליוודי מטריד, הבנוי מהמון אפיזודות קטנות שאפשר ליהנות מהן בנפרד ולהתעצבן מהן ביחד. "מולהולנד דרייב" יכול להיות חוויה מאוד מספקת, כמעט באותה מידה שהוא יכול להיות חוויה מאוד מתסכלת, או אף גרוע יותר – מאוד משעממת. הכל תלוי ברצון הטוב של הצופה, במטען שהוא סוחב איתו לגבי דיוויד לינץ' ובאהבה שלו לפילם-נוארים. בהקרנת העיתונאים לפחות חילקו בסוף בורקסים כדי להבטיח את ההנאה של כולם.