שיחזור לכלא

לא התרשמתי מ"משפחת טננבאום", סרטו החדש של פרח הבימוי האינדי-אמריקאי ווס אנדרסון ("המירוץ לצמרת של מקס פישר"). אמנם הוא תפס אותי בתחילתו, עם אחד הפרולוגים הקולנועיים המרשימים שראיתי לאחרונה, שמדגים אנינות סגנונית ושליטה מלאה במדיום, אבל אחר כך הותיר אותי גונח לאנחות דקות ארוכות מדי מול הסיפור המלא, וביתר שאת בעת ההתכנסות המרוככת אל האפילוג החמוץ-מתוק. כסיסמא, הייתי אומר - רצה סאטירה מחודדת, יצא כמעט דרמה מרגשת.

לתומי חשבתי שבזאת סיימתי את מלוא חובותי כלפי הנושא, אבל אז התברר ש"משפחת טננבאום" מנחמת ומעודדת בימים אלה לבבות רבים בישראל, ואם כך, אז כנראה שגם באמריקה. למעשה, הסטטיסטיקה מראה שהרוב המוחלט של האנשים הקרובים לכם לא ידעו בימים הבאים את נפשם מרוב עונג אסתטי אל מול קורותיה של המשפחה הניו יורקית בפארסה של אנדרסון על דיוקנה של המשפחה האמריקאית, ועל כן החלטתי להתעכב עוד רגע קט, ולהציע מעין פשרה ביקורתית.

ראשית, לפני שניגש אל העיקר, נסקור את חומר הגלם. ג'ין הקמן (רויאל), איש עסקים כושל שיורד מנכסיו, מתחזה לחולה סופני בכדי שמשפחתו הפרודה תסכים לפתוח בפניו את דלתה לאחר שנים רבות של ניכור. הוא ממקם את מיטת חוליו בביתה של אנג'ליקה יוסטון (את'ליין), גרושתו, שאליו מתכנסים בו זמנית גם שלושת ילדיו - בן סטילר (צ'אז), גאון פיננסי בעל רקע במיליטריזם ישראלי, גווינת פאלטרו (מרגו), מחזאית מוכשרת שכבר בגיל תשע נקלעה למחסום יצירתי, ולוק ווילסון (ריצ'י), כוכב טניס לשעבר שיצא מדעתו בזמן משחק ומאז שט בימים. מכאן תבקש ההשתלשלות העלילתית לענות על מספר שאלות בוערות: 1. האם תתאחד המשפחה סביב מיטתו של הקמן? 2. האם תשוב אנג'ליקה לזרועותיו? 3. האם יסלחו לו בן, גווינת ולוק על חטאי העבר? 4. האם תתגלה התרמית הקטנה בטרם יגלידו כל הפצעים?

ועכשיו לעיקר. הסרט על משפחת טננבאום הוא המחשה ויזואלית של פרקים מספר על משפחת טננבאום שאותו מקריין אלק בולדווין, ועל כן, יותר משהוא סרט גמור ושלם נדמה שהוא מתממש רק כמוצר לא אפוי בשל תסריט חסר. זה עובד היטב, כאמור, באקספוזיציה, שמסכמת בתיזמור נפלא (מלווה בקאוור ל"היי גו'ד") את תולדות המופרעות המשפחתית, עד הרגע שבו חוזר הקמן לתמונה, אך לא מצליח לשכנע מהרגע בו נחלש קול המספר ורצף האירועים נכנס לזמן הווה מבחינת הצופה. אם המבט הרטרוספקטיבי מאפשר לאנדרסון לייצר הומור מסוגנן היטב, כשהוא בא בשערי הנראטיב המסורתי, הוא כושל. בגדול, הסרט הופך משעמם.

ובאם נדרשת הוכחה ניצחת לטיעון הראשי, לקראת הסוף האומלל חוזרת טכניקת התיעוד המקוצר, כשעל הפרק המחזת דו"ח בלשי המתאר את הספק משגליה של גווינת לאורך השנים. ושוב זה עובד, ושוב זהו אנדרסון במיטבו, מצחיק, אינטליגנטי ובעל סרקזם חריף. מסקנה מהירה: אולי כדאי שמישהו ירמוז לו על קרוסאובר זריז לתעשיית הוידאו-קליפ.