מזון מלכות

לכאורה, "משפחת טננבאום" הוא סרט שסובל ממאפיינים שערכם ההתחלתי הוא בעייתי: סרט מתוק-מריר, אנושי-אישי, טרגי-קומי, אלגוריה-שמלגוריה, משפחות-או לא להיות, כל הדברים שממצבים סרט הוליוודי שהוא מעל לממוצע בקטגוריית "צחקנו, בכינו, התרגשנו, דסקסנו בדרך הביתה והלכנו לישון מבסוטים". אולם למעשה סך כמות התארים הזאת (שיכולה לאפיין כל סרט במסורת "מגנוליות מפלדה", "הורים במשרה מלאה" או "מותק הילד השתגע 2: עמרי שרון דופק לאפות ב"כתר המזרח'") גדולה מסך חלקיה – זאת אומרת שמדובר בסרט פשוט נהדר.

הסיפור הוא על משפחת טננבאום, שמורכבת מרויאל טננבאום, אב הבית הממזר שהוא ממזר כמו שרק ממזר שהוא ממש ממזר בוגדני יכול להיות, ואותו מגלם ג'ין הקמן המעולה שמאז "הקשר הצרפתי" לא היה כל כך כיף חיים. את'לין טננבאום היא אשתו הקשיחה בגילומה של אנג'ליקה יוסטון. לזוג טננבאום יש שלושה ילדים גאונים כל אחד בתחומו (די דומה למצב במשפחת לב המפורסמת): צ'אז – גאון פיננסי שמממש אופציות מגיל שמונה, ריצ'י – שחקן טניס עילאי, ומרגו – הבת המאומצת שהיא מחזאית מחוננת.

אבל כמו בכל משפחה שבה יש שלושה ילדים גאונים ואבא ששם עליהם זין, אפשר להבין שכל העסק יתחרבש. כך מתפרקת החבילה המשפחתית, רויאל טננבאום עוזב את הבית, ואנחנו חוזרים אל הטננבאומים 17 שנה אחרי כן. צ'אז (בן סטילר בתפקיד הנודניק שהוא עצמו) הוא עדיין גאון פיננסי, יש לו שני ילדים שקוראים להם ארי ועוזי (על שמם של אריק רודיך ועוזי ברעם), אשתו מתה בהתרסקות מטוס, והוא כל כך רדוף פראנויות מהעניין עד שהוא מחליט לחזור לבית שבו גדל. ריצ'י (לוק ווילסון) הוא כבר לא עילוי טניסאי – אחרי שירד מגדולותו הוא יוצא לטיול ימי ברחבי העולם וגם כן מחליט לחזור הביתה כדי לפגוש את מרגו (גווינת פאלטרו בתפקיד הקולנועי היחיד שלה שמציג אותה באור מגניב לחלוטין), האחות המאומצת שחוזרת הביתה אף היא לאחר שנמאס לה מחיי הנישואין עם המדען הקרקרי ראלי סנט קלייר (ביל מארי הענק, אחד משחקני הבד הגדולים ביותר בתולדות הקולנוע האמריקאי לדורותיו).

כל שלושת הילדים שבים הביתה, וכל מה שנותר הוא רק שהאיש שהם חשים כלפיו בוכטה של רגשות אמביוולנטיים ישוב אף הוא אל חייהם. ורויאל טננבאום לא מאכזב. מכאן והלאה – חגיגה וצחוקיה, התרגשות של סיטואציות אנושיות והידוק פילמאי מהמעלה הראשונה (הן ברמת התסריט שמצליח לחצות את מחסום "משפחה שכזאת", הן ברמת העיצוב המוקפד שאינו אופייני למציאות סטייליסטית כלשהי, הן ברמת דיאלוגי השורה המצחיקים והן ברמת אנסמבל השחקנים השופראי).

ראוי לציין את אואן ווילסון, המגלם את דמותו של חבר המשפחה איליי המסטול, בתור מעדן. ומי שעדיין לא צפה בכוכב הקומי העולה הזה בסרט האולטרה מצחיק "זולנדר" צריך לעשות זאת ומהר (לא כולל את הקורא נחמן אינברגרברגר שקרא לו "סרט על כיעור, טיפשות וחוסר טעם").

ברמת העיסוק בנראטיב המשפחתי, "משפחת טננבאום" היא אכן סוג של "משפחת אדמס" כפי שמיד קופצת לה האסוציאציה, אבל תורידו ממנה את העיסוק המורבידי, הוסיפו את האספקט האשכנזי שהוא המקור לכל הצרות במשפחה הגרעינית המודרנית, עם עוד קצת מתח בין דמויות שהוא לחלוטין אופייני לדרמה משפחתית מהסוג המריל סטריפי של המפה, אבל בגישה שהיא הרבה יותר רגישה לדקויות של מציאות פנטסטית מאשר רומנטיזציה קלוקלת של משברים בין-אישיים, וקבלו את הסרט האמריקאי שעושה הכי טוב על הנשמה בזמן האחרון.