שלוש פעמים בוסקילה

משהו טוב קורה בשידורי טלעד בחודשים האחרונים. קודם זו היתה "101" – אותה יש שאהבו מאוד (אני ביניהם) ויש ששנאו במיוחד – ועכשיו "המשאית", סדרת הדרמה החדשה (שלושה פרקים) מבית היוצר של ערן ריקליס (שעל הבימוי), שלומי פרי ושאול ביבי (על התסריט). נדמה לי כי הפעם תקום חזית מאוחדת למדי של מבקרים שתגרוס כי "המשאית", על מגרעותיה, היא יצירה טלוויזיונית מצוינת נוספת, כזו המעוררת את האמון בכדאיות ובנחיצות עשיית טלוויזיה בישראל.

אם "לחם" הזכורה לטוב היתה פורצת גבולות בדיון שמנהלת האמנות הישראלית של המרכז – קרי הממלכתית – עם יוצאי עדות המזרח, מצוקתם של אלו והמוגלה החברתית שעוררו, הרי "המשאית" מציעה מבט פוסט "הפנתרים השחורים", פוסט "אפליה מתקנת" ומנסה – בפעם הראשונה בטלוויזיה – להידרש לדיון מעמיק בגובה העיניים על הסוגיה הרגישה והטעונה של התקבלות יוצאי עדות המזרח בישראל ובבבואת עיירות הקיפוח והפיתוח אליה נקלעו – שלא בטובתם.

הבחירה בזאב רווח, סמי הורי ושלום אסייג להוביל את הליהוק לסדרה, טובה מאוד. רווח - עם כל קונוטציות הסלאח שבתי שהוא נושא על כתפו, כמו גם תרבות הבורקס והאפיל המתנשא, הגזעני של "המזרחי הישן" כפי שהתבקש לגלם על ידי הממסד - סוגר מעגל, תוך התכתבות עם דמויותיו מהעבר, עם כל הסטריאוטיפיות שנלוותה לדמויות הנלעגות ששיחק. הוא מגלם את אברהם, החולם לקנות משאית עבור בנו, החולם מצדו לא ליישר קו עם חלומות השיקום והפריצה מהגטו המעמדי של אביו, אלא באופציה הטעונה יותר מבחינה חברתית – הגירה לארה"ב, לוס אנג'לס, מכל המקומות, עיר הבירה של הישראלים שכבר לא "יעשו את זה" בישראל.

הורי מציג כאן את תפקידו המשכנע והטוב ביותר. אם ב"פלורנטין" שיחק לתוך הטייפ-קאסט שכפה עליו התסריט, מעין אלטרנטיבה פולקלוריסטית של "האחר" בלב המבצר האשכנזי, הרי כאן הוא מצליח להיות אמין ומרגש (לפרקים) בתפקיד "האחר" המכיר בטראגיות של שונותו, ובמקום לרקד לצלילי הציפיות הנובעות מהשלמה עם גזירת גורל שיסודה בהכרה בקיפוח ככזה, מחפש לעצמו דווקא נתיב אל האושר – המזויף כל כך גם הוא – זה שבאמריקה.

אולם ההפתעה הגדולה והנעימה מכולן היא שלום אסייג, אשר בליהוק מבריק, לא פחות, מצליח להיכנס לתוך נעליו של אשר סוויסה, סוחר הטמאגוצ'ים שאיחר את רכבת העיתוי אל הטרנד ונתקע עם סחורה גדולה, רגע אחרי ש"הבום" כבר התרחש. אסייג מביא למסך איכויות קומיות, מוכרות אבל בעיקר אמינות, ומידה של שכנוע מהסוג שקשה למצוא בתעשייה הישראלית. אפשר שהדמות בעלת המניירות הקומיות תחמניות תפורה בדיוק למידותיו, אך אם לא מדובר בהתעלות חד פעמית, שימו לב לשלום אסייג, יש בו הרבה יותר מסטנד אפ.

"המשאית" היא סדרת טלוויזיה טובה וחשובה, בעיקר בגלל ההיבטים פורצי התדמיות, דפוסי הציור ושלילת הסטריאוטיפיזציה, כפי שמוכר לכולנו לא רק מהתייחסות הממסד לעניין המזרחי, אלא גם מגישתם של חלק מהיוצרים המזרחיים, הזועקים מרה – "קיפוח". ריקליס וחבורתו אינם זועקים חמס, הם אינם מניפים דגלים שחורים או אדומים, הם מספרים סיפור, אשר מצליח לגעת, ולמרות שלעתים הוא מאולץ וחלק מהסצינות נדמות מודבקות או מופרכות, הרי ש"המשאית" כמשל חברתי עושה שירות של ממש לשיח התרבותי בישראל ומחטטת בפצעי העבר, תוך נשיכת שפתיים. אלו המים השקטים שחודרים עמוק.